"אז איפה היית אתמול?", שאלתי חברה פעם. ופתאום היא גמגמה.
"מה?", שאלתי.
"לא נעים לי", היא אמרה.
והתברר ששתיהן (היקרות לי והאהובות עליי) נפגשו. בלעדיי.
רציתי להגיד שזה בסדר ואין בעיה, אבל פתאום הרגשתי את הצביטה הזאת.
והיא ראתה עליי. וניסיתי לחייך, כי היי, זה שטויות. מותר להן להיפגש בלעדיי.
אבל לא הצלחתי.
***
שישי אחד בערב, אי שם, אחד הזוגות של החבר'ה הזמין את החברים. אבל לא את כולם.
"את לא צריכה להיעלב", אמרתי לה על זה שלא הזמינו אותם.
ואז התבוננתי בעיניה הנעלבות והבנתי. אי אפשר שלא להיעלב.
נזכרתי גם בפעם שגיליתי שאמא שלי ואחותי נפגשו ולא ידעתי.
ובפעם שהבנים ואבא שלהם החליטו לצאת בלעדיי. "ערב בנים", הם אמרו.
ואני נשארתי בבית.
כן, אני צריכה לפרגן, וזה בסדר שייפגשו בלעדיי, אבל קל להגיד. וקשה להרגיש.
***
קבעתי איתה קפה. אנחנו חברות המון שנים, יחד עם בני הזוג אנחנו חבורה.
אבל כל כך נדיר לנו להיפגש לבד. קבענו כי רצינו לדבר על משהו. וגם כי לא יוצא לנו כמעט אף פעם לשבת לבד. אבל אז ראו אותנו. מישהו ראה אותנו. וסיפר למישהי שהיא חברה של שתינו. וגרה קרוב. וזהו. בלגן.
***
יש משהו שכנראה נסחב כל החיים, מאז אותה פעם שגילינו שיש חבורה מצומצמת בכיתה ושהיא נפגשת מדי פעם, והחברים עושים כיף חיים משוגעים, ואתם לא הוזמנתם.
להפתעתי, התברר לי שגם על גברים בגילנו לא פסחה התופעה הזאת. התופעה שאני קוראת לה בתוך תוכי תופעת "הנעלבת" שגם אני לוקה בה מדי פעם.
***
היום, בעידן הסלפי והסטורי, כל פגישה, חצי פגישה, יכולה לגרום למישהו לדקירה של עלבון בלב.
הייתי רוצה להגיד שאני מעבר לזה, שהשנים לימדו אותי שמותר להיפגש בלעדיי, ובאמת ברוב המקרים אני כבר לא מוריקה מרוב קנאה כשאני רואה את שני זוגות החברים הטובים שלנו בחוף הים בלעדינו. אני מפרגנת. או לפחות משתדלת.
עם השנים למדתי לקבל את החברויות של החברים, לפרגן למי שנוסעים יחד או שיוצאים יחד בלעדיי או בלעדינו. אני מבינה שלא תמיד אפשר להתנהל בחבורות גדולות, והאמת היא שמעל שישה אנשים אי אפשר לדבר.
אז אני מקבלת.
אבל לגבי הצביטה — היא צודקת.
וכשזה מגיע לבנות, זה עוד יותר מסובך.
זה תמיד צובט יותר.
***
"כולם הלכו לג'מבו", שרה ציפי שביט, ולבנו נקרע על הילדה הזאת שנשארה בבית לבד. בדיוק כמו הקשישה הפולנייה שאומרת שזה בסדר שכולם יצאו לבלות ורק היא תישאר בבית בחושך. לבד.
"אנחנו יכולים לצחוק על זה עד מחרתיים", היא אמרה לי, "אבל כשאת מגלה ששתי החברות שלך נפגשו ואפילו לא הזמינו אותך, זה לגמרי לא פשוט".
***
ניסיתי להגיד לה שאנחנו אנשים מבוגרים, ושלא צריך להיעלב, ותמיד מישהו ירצה להיפגש עם מישהו, או מישהי, בלעדייך.
והיא אמרה לי: "נו באמת! אל תגידי שאת לא נעלבת. נכון, זאת לא דרמה", היא המשיכה, "זה רק ככה רגע שצובט בלב".
וחשבתי שזה נכון. היא צודקת.
***
בכל פעם כשזה קורה אני חוזרת להיות הילדה ההיא.
חוזרת לאותו רגע שבו אני ילדה בתחילת גיל ההתבגרות, קצת שמנה, עם ברזלים על השיניים, ושומעת את המקובלות מדברות על זה שבערב נפגשים בדשא העגול, אבל כשהן קולטות שאני שומעת הן משתתקות. ובערב אני מציצה מהחלון ורואה אותן שם, בדשא העגול, ומיד אני חוזרת להיות ציפי שביט. וכולם הלכו לג'מבו. ורק אני בבית לבדי.
***
אז זהו, אני ילדה גדולה.
וגם בבית אני לא לבדי.
וחיבקתי את החברה שלי ואמרתי לה שאני באמת מפרגנת ושאני הכי לא רוצה שהיא תרגיש שהיא צריכה להסתיר ממני כדי שלא איעלב.
גדלנו. התבגרנו. ומותר לכולם להיפגש. בלעדיי. בלעדינו.
***
זה בסדר.
זה רק קצת צובט בלב.