אסתר, הלקוחה הכי מבוגרת שלי, היא בת שמונים ושמונה. אישה באמת מדהימה וטובה. אסתר סובלת קצת משיכחה והבעיה הגדולה שלה שהיא לא רואה טוב. בעצם מקרוב היא קצת רואה... עד 20 ס"מ, אבל בקושי.
כל הזמן אסתר שואלת "בת כמה אני נראית?" ואני יודע שהיא רוצה שאני אגיד גיל שהוא פחות מגילה האמיתי ואני ישר אומר לה את נראית בת שבעים. ואסתר תמיד אומרת "אני כבר שמונים ושמונה. לא רואים, נכון?" ואני תמיד אומר לה "ממש לא. את נראית לפחות עשר שנים פחות". ובינינו, היא נראית אפילו יותר...
בכל נסיעה אסתר תמיד מסתכלת בחלון ואומרת "או, פה יפה לגור. אבל זה רחוק מהילדים שלי. הם לא יבאו לבקר אותי. מה אני לא צודקת?" ואני אומר לה "כן, את צודקת. זה רחוק מהילדים שלך. הם לא יבאו לבקר אותך". ככה כל נסיעה שלי איתה. שלוש פעמיים בשבוע. ושכבר נמאס לי לשמוע את המשפט הזה אני ממשיך בעיסוקי עד שהיא מכניסה לי מרפק לצד של הבטן ושואלת שוב "אני לא צודקת?", ואני ישר אומר לה "כן. את צודקת". וככה כל פעם שאני לוקח אותה היא מסתכלת על גן סאקר ואומרת את אותו משפט. אנחנו עוברים ליד הכנסת - ואותו המשפט. נכנסים למנהרה - אותו משפט. ואני לא מבין למה אישה בגילה משחקת אותה שהיא רואה? אפילו את הכסף לנסיעה היא לא רואה ולא מבדילה בין עשרים שקליפ לחמישים שקלים. אני לא מבין למה היא לא יכולה להגיד שהיא לא רואה.
אני נזכר שהייתי צעיר יותר ויצאתי לפאב או למועדון הייתי מכניס את הבטן כי תמיד היה לי עודף שומן. הייתי מכניס את האוויר ועושה שריר בבטן. ככה שעות. התביישתי. רציתי להיראות יותר רזה. אבל היא בת 88, מה יש לה לשחק אותה שהיא רואה?
יום אחד נסענו למבשרת ציון וכשחזרנו לירושלים נסענו כמובן ליד הר המנוחות ואני רואה אותה מסתכלת בחלון על הקברים בהר המנוחות ומיד אומרת "או, פה יפה לגור, אבל זה רחוק מהילדים שלי. הם לא יבאו לבקר אותי. מה, אני לא צודקת?"
אמרתי לה "אסתר, פה אני מבטיח לך שפעם בשנה הם יבאו לבקר".
