פעם, אולי גם היום, לתלות כביסה היה סוג של מפגש חברתי בין שכנים. שם, בין שמים מעל, רצפת חנייה מתחת ואטבי כביסה, מתפתחות שיחות מעניינות של רכילאיות השכונה. בדרך כלל שיחות שמתחילות ב"אז מה שלומך?", ודי מהר עוברת ל"שמעת ש?" או "שמעת על?", כשהתשובה מהצד השני היא לרוב, "מה? מה את אומרת!".
משם עוברים תחת מכבסת מילים, שמות ואירועים שנכנסים לספר הרכילות השכונתית. אני מצאתי אז, ולעתים גם היום, משהו תרפויטי ביציאה אל המרפסת הקטנה ותליית הכבסים. זמן טוב לחיבור בין המחשבות לביני, מה הספקתי ומה עוד לפניי. מין דין וחשבון של כמה דקות עם עצמי.
אני לוקחת כמה שנים טובות אחורה, לזמן שבו ג', אישי אז, שיחייה, החל את עבודתו הביטחונית.
אני חוזרת לרגע ההוא שבו תליתי כביסה בשקט שלי עם עצמי, ולפתע מצאתי מולי את עיניה הבוחנות של השכנה שולה, זו שגרה בקומה המקבילה בבניין ממול, שאיתה נהגתי להחליף לעתים שיחות שכאלה. לא היינו חברות של קפה וחלוקת סודות, אבל בהחלט היינו חברות לכביסה.
"מה שלומך?", שאלה באותו בוקר.
"הכל בסדר", השבתי בחיוך רגיל.
"לא, הפעם אני באמת שואלת מה שלומך", הקשתה בסבר פנים רציני. "הכל בסדר בבית?".
"הכל מצוין", חיישני הרדאר החלו לפעול. "אצלך? אני פשוט ממש ממהרת לעבודה".
"בעיקר רציתי לדעת אם הכל בסדר עם ג'", הגיעה פתאום השאלה הלא צפויה. זה מסוג הרגעים שבהם את נעמדת באחת על המשמר כמו סוריקטה (חיה אהודה עליי, משום שהיא יודעת לעמוד על המשמר במקרה של סכנה מתקרבת).
רגע שבו נשלפות האנטנות כי את מזהה סכנה ממשית מתקרבת ומבינה שכל מילה שלך נרשמת. רגע שבו את מזהה שאין פה יותר מדי תמימות וש"דאגת השכנות הטובה" די מעושה ומכוונת למטרה אחרת.
זה היה הרגע שבו התחברתי למשפט "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה מופתעת" שתבעה בשעתו מריון פירסון, אשתו של ראש ממשלת קנדה ה־14 לסטר בולס פירסון, אחד המנהיגים המיוחדים והמצליחים של המאה ה־20.
מאז הפכתי לאשת סוד ומוסד, חטאתי לא אחת בקריאה על נשות מנהיגים כדי לעמוד על טיבן ותפקידן בחייו של הגבר שלהן ובחיי המדינה. בעיקר ביקשתי לעצמי לדעת איפה מסתיים חלקן ב"תהיי אשתו של ותשתקי" ואיפה מתחיל "הנה אני. תראו גם אותי".
שאלתי וביקשתי תשובות שונות לשאלות כמו מה מקומה של האישה בחייו של גבר כזה? עד כמה היא מסייעת בהתפתחות המקצועית שלו? כמה מרצון? כמה מכורח? כמה בגלוי? וכמה בסתר?
"הכל מעולה אצל ג' ואצלי ובבית. תקשיבי, אני בטירוף. נמשיך ביום אחר", חתכתי בחדות והתחלתי להגיף את התריס.
"רגע, רק תקשיבי רגע", ירתה פתאום מילים בקצב. "לפני כמה ימים יוסי (בעלה להלן) היה בסידורים בתל אביב ובמקרה ראה את ג'. הוא ניגש לג' ואמר לו שלום, וג' פשוט התעלם ממנו. מה זה? אנחנו שכנים כל כך הרבה שנים, זה ממש מעליב. את בטוחה שהכל בסדר איתו? ואם כן, אז עשינו לכם משהו? כועסים עלינו?", ניסתה לסחוט תגובה.
"מה?", השמתי עצמי מופתעת, אליבא לדרכה של פירסון. "את רצינית? לא הגיוני. הכל בסדר, אוהבים אתכם, וכנראה ג' פשוט היה שקוע במחשבות ולא שם לב. יש גם מצב שיוסי טעה וזה לא היה ג' בכלל? תבדקי. אבל אני ממש מודה לך על הדאגה", חייכתי וסגרתי את התריס, הכנתי לעצמי קפה ולקחתי נשימה.
"הצגה מושלמת עשית", חשבתי לעצמי עם הלגימה הראשונה. "אבל הנה, זה מתחיל. את מתחילה להיכנס לעניינים. מחויבת כחלק מ'אשתו של' להצגה הכי טובה בעיר".
כשג' חזר הביתה בערב שאלתי אותו. "לא יודע על מה את מדברת", השיב. לא שאלתי יותר, למרות שלשנינו היה ברור שכן. מתוך המילים והמבט הבנתי שעליי להמשיך לעסוק בשלי, כי ממילא, גם אם היה, לא אדע מה ולמה. עוד אחד מהרגעים המכוננים בחיי החדשים שסייעו לי למצק את מקומי.
"מכאן והלאה", שיננתי לעצמי, "אם ישאלו ולא משנה מי, אם יבקשו לדעת, את תגלגלי עיניים: לא ראיתי, לא שמעתי, לא יודעת. את מחויבת בכך למען ג'", הבהרתי לעצמי, "כדי שיצליח במלאכתו. גם למען הארגון".
נכון, לא פשוט להיות סוריקטה במקרה הצורך, ולאמץ, ככל שנדרש, את המשפט של פירסון. זה עומד בניגוד ל"אופי הנשי", ליחסי שכנות טובים ולשיחות החולין שהן חלק מהיום־יום של נשים. אבל אימוץ הפנים המופתעות במקרים כאלה הם לעולם חלק הכרחי במשחק.
"נו, שאלת אותו?", השכנה לא שכחה לשאול, כש"במקרה" פגשה אותי שוב לאחר כמה ימים צמודה לחבלי הכביסה.
"ברור", השבתי. "ג' ממש הופתע כי הוא בכלל לא היה במקום הזה באותו היום. המשרד שהוא עובד בו מרוחק משם, אבל", המשכתי באותה נשימה, "אם אנחנו כבר מדברות, במקרה ראיתי אתמול את יוסי שלך. הוא נראה חיוור מהרגיל ולא ממש מאופס. את בטוחה שהכל בסדר איתו? תבדקי".
מסקנה: כשאתן מסתירות משהו תבחרו היטב את השעות שבהן אתן תולות כביסה.
בעיקר כשמולכן מתגוררת שכנה חטטנית.
ואל תשכחו להיות סוריקטות.
