אם יש משהו שאני הכי אוהבת לעשות בעולם זה לנסוע. מטוסים, רכבות, אוניות, אוטובוסים ובמיוחד מוניות. רגע לפני שאני פותחת את הדלת ומתיישבת במושב מאחורי הנהג הלב שלי מתחיל להאיץ בידיעה ברורה שתהיה פה עכשיו הרפתקה, מפגש אנושי מיוחד או סיפור מעניין שיפתחו לי עולמות חדשים.
כמעט אף פעם אני לא מתאכזבת ושנים אני מתעדת נסיעות במוניות. כבר נסעתי עם נהג מונית שצירף אותי למרדף צדק אחרי מישהו שעוקץ אנשים עם חולדות (אל תשאלו), נסעתי עם נהג שהסריח מאלכוהול אחרי שחזר ממסיבת חילופי זוגות.
לאט־לאט הוא הצטנן והמוח שלו הפך פחות מעורפל, אז הוא ביקש ממני סליחה, עצר את המונית וליד מעקה בטיחות בצד הכביש בין ראשון לציון לתל אביב הקיא והתמוטט מבכי. נסעתי גם עם נהג שאני הייתי הנסיעה השנייה שלו אחרי שבנסיעה הראשונה מישהו מת במושב שלידו, ולקח לו זמן להתאושש לפני שחזר למונית.
ודווקא לפני הנסיעה שעליה אני כותבת פה היום נרדם לי האינסטינקט. נווה צדק, כמעט 1:00 בלילה, חם ולח כמו שלילות יולי בתל אביב יכולים להיות, ואני הייתי עייפה מכל היום. רציתי כבר להגיע הביתה.
לחצתי על האפליקציה בנייד. התיישבתי על גדר אבן נמוכה וחיכיתי. 30 דקות אחרי כן, כבר בבית, רגע לפני שנרדמתי, קלטתי שפגשתי נהג מיוחד. לפני שיישמט מהזיכרון משכתי ממדף מעליי את הספר הראשון שהאצבעות פגשו בו. בעמוד הפותח כתבתי את השם של הנהג. למחרת בבוקר התחלתי לחפש אותו.
חשבתי שיהיה קשה למצוא, אבל התברר שהוא חבר שלי בפייסבוק. אין לי מושג איך ומתי הפכנו לחברים, ובחשבון שלו לא ביקרתי מעולם עד לאותו רגע. "היי", כתבתי לו הודעה. "נסעתי איתך אתמול בלילה. אספת אותי בנווה צדק. אני עיתונאית. הייתי רוצה שנדבר". והשארתי מספר טלפון. לקח לו שבוע להתקשר.
× × ×
קוראים לו אודי ירדן (64) מרעננה. רק שנה וחצי הוא נהג מונית. לפני כן התפרנס מהנהלת חשבונות, אבל כשעזב את עבודתו ודלתות נסגרו או בכלל לא נפתחו כשהבינו המעסיקים הפוטנציאליים מה גילו, הפכה המונית להיות אופציה טובה.
כשהתיישבתי בלילה ההוא במושב האחורי במונית שלו לא ידעתי עדיין שירדן, כמוני, ממתין בהתרגשות לנוסעים שלו בגלל המפגש האנושי המיוחד, בגלל ההרפתקה שאולי תהיה לו ומהעולמות החדשים שיביא איתו הנוסע. ולא ידעתי שגם ירדן, בדיוק כמוני, מתעד בפייסבוק שלו את הנסיעות שבהן קרה משהו. רק שאצלו הכול הכול הכול קשור למוזיקה.
× × ×
ירדן עובד רק בלילות כי הוא חושב שביום לאנשים אין סבלנות למוזיקה.
"אני כבר מזהה מי לא ממש בעניין של מוזיקה. יש כאלה שפשוט לא מתחשק להם לשמוע שום דבר אז אני מניח להם, אבל אנשים שאומרים שהם אוהבים מוזיקה אני ממשיך ושואל איזה ז'אנר הם אוהבים. אחרי זה אני מנסה להתאים להם מוזיקה שהם יאהבו", הוא מספר.
אני אמרתי לו שאני לא יודעת, שלא משנה, שאני זורמת, שישמיע איזה שיר שבא לו. ירדן לא ויתר. "מה מעניין אותך בחיים?", הוא שאל ואני עניתי. "או־קי, אני קולט עלייך שאת חברתית. נלך על 'משרוע לילה'".
מה זה?
"להקה לבנונית. רוק אלטרנטיבי. הם משמיעים ביקורת פוליטית על משטרים בעולם הערבי, וחלק מחבריה הם מהקהילה הלהט"בית אז הם שרים על ההפליה שהם חווים".
לא מבינה לצערי ערבית, אבל המוזיקה כובשת. בימים שלאחר מכן הקשבתי לכל השירים של "משרוע לילה".
× × ×
ב־28 ביוני ירדן כתב בפייסבוק שלו: "לפני כשבועיים נכנס למונית בחור שחור עור, לבוש בחליפה מהודרת. כששאלתי אמר לי שהוא דיפלומט בשגרירות קניה. שמעתי קניה ומיד עברתי ל'דיסקט הספורטיבי' שבמוחי והתחלתי לדבר איתו על הרצים למרחקים ארוכים של ארצו שמפארים כל אולימפיאדה.
הבחור חייך במבוכה והבהיר לי שספורט זה ממש לא הקטע שלו ולעומת זאת מוזיקה ממש כן, אז התחלנו לדבר על מוזיקה והשמעתי לו כל מיני מוזיקאים אפריקאים. הוא נהנה ובסוף הנסיעה אמר לי: 'הכי טוב איוב אוגדה'. מיהרתי לרשום את השם בפנקס ההמלצות שלי ובהזדמנות הראשונה האזנתי וראיתי כי טוב מאוד ומאז אני מאזין לו לפחות פעם בלילה".
אודי, מתי התחיל העניין שלך במוזיקה?
"מאז שהגעתי לפריז כילד. אבא שלי מונה להיות נספח מדעי וגרנו שם שבע שנים. אני עצמי לא גדלתי בבית מוזיקלי ורק שם נחשפתי לאין־סוף שהמוזיקה מייצרת ומאז אני בתוך זה. לומד בעצמי כל מה שאפשר. פתוח להכיר הוכל כולל הכול: טכנו, ראפ, מזרחית, ערבית, הודית. הכול מעניין אותי ומסקרן ולא יקרה שלא אתעמק במוזיקה שמושכת את תשומת לבי. אגב, כל לילה עולים למונית שלי שניים־שלושה נוסעים שמרגישים כמוני כלפי מוזיקה".
× × ×
בכל רגע נתון יש לו במונית 700 שירים/קטעי מוזיקה/יו ניים איט. חשוב לו להצליח לפצח את הטעם המוזיקלי, אבל עוד יותר חשוב לו להשמיע לנוסעים שלו מוזיקה שהם לא הכירו עד אותו רגע. כמעט אפשר להגיד שזו שליחות שלקח על עצמו.
"יואב קוטנר, שאני מאוד־מאוד אוהב", אומר ירדן, "סיפר פעם שהוא הלך להופעה של ריצ'רד קליידרמן, הפסנתרן מלך הקיטש. הוא ישב ליד שני הורים וילד שבמהלך כל ההופעה קרנו מאושר ומאז החליט שהוא לא בז יותר לשום מוזיקה.
"אני מסכים איתו 100 אחוז. אני אוהב מה שאני אוהב, שזה בדרך כלל רוק, אבל פתוח לשמוע ולהכיר ולאהוב דברים חדשים ואני בשום אופן לא בז לאנשים שאוהבים מוזיקה אחרת ממה שאני אוהב. קוטנר גם אמר שאין עונג גדול יותר מלהשמיע לאנשים מוזיקה שהם אוהבים".
× × ×
יש נסיעות שהוא זוכר במיוחד. זה קורה כשנשברות בהן סטיגמות ודעות קדומות. בעיקר דעות של נוסעים שלא משתחררים מהתפיסה שעם נהגי מוניות אפשר לנהל רק שיחות צעקניות על פוליטיקה.
"יש נוסעים מתנשאים", ירדן אומר. "כשאני שואל אותם מה הם אוהבים במוזיקה הם עונים: 'לא דברים שאתה שומע', אבל יש נוסעים שמצליחים להפתיע אותי. פעם עלתה למונית בחורה דתייה ושאלתי מה היא אוהבת לשמוע. היא ענתה: מטאל.
"פעם אחרת השמעתי לנוסעת שיר של רודריגז, זמר שלא הצליח בשנות ה־70 ונשכח. הגענו ליעד והנוסעת לא יורדת. פתאום ראיתי שהיא בוכה. ביקשה שאשלח לה את השיר הזה בווטסאפ. לא רצתה להסביר מה נגע בה כל כך".
ותגיד, אם היית עולה למונית שלי, מה היית רוצה שאשמיע לך?
ירדן צוחק ומפתיע בעצמו. "'אצלנו בגן'", הוא אומר. "השיר של שי לי עטרי. אולי בגלל שבמבצע צוק איתן השמיעו אותו כל פעם כשהודיעו שחיילים נפלו. לא משנה איפה אני נמצא, אני בוכה מהשיר הזה".
