הרצח המתועב של רב"ט דביר שורק בפיגוע הדקירה בגוש עציון קרע את נשמתי וזרק אותי באחת לתקופה הראשונה שהעברנו במדינה האירופית שאליה נשלחנו. שם הכל היה רגוע ושלו. פה האדמה בערה.
הגענו למדינה האירופית באוגוסט 1994, השנה שבה התרחשו בארץ פיגועים נוראים שנמשכו שלוש שנים. בכל פיגוע כזה הרגשתי ש"לבי במזרח ואנוכי במערב". בפיגוע הכפול בצומת בית ליד, שהתרחש בינואר 1995, אחד ההרוגים היה תלמיד שלי לשעבר.
גם היום, ממרחק של 24 שנים, אני זוכרת את אותו בוקר של יום ראשון שבו התרחש הפיגוע. התעוררתי בהרגשה כבדה במיוחד בלי הסבר. הבית נם את שנת סוף השבוע. ג' היה בבית. בחוץ שרר קור מקפיא והשלווה נחה על המדינה. כלום לא רמז על המתרחש בישראל. ערב קודם, בארוחה המשפחתית, תכננו להתעורר בניחותא ולהעביר את היום בחום הבית והמשפחה.
"קום מהר", הערתי את ג'.
"מה קרה?", שאל בבהלה.
"לא יודעת, יש לי הרגשה שקרה משהו נורא בארץ".
ג' הציץ בשעונו. השעה הייתה 6:00 בבוקר. "השתגעת?", שאל, "מה עובר עלייך? הכל בסדר. תחזרי לישון, נקום יותר מאוחר ותראי שהכל בסדר", ניסה להרגיע וחזר לישון.
לא יכולתי. קמתי, הכנתי לעצמי קפה ונצמדתי לרדיו גלים קצרים, אותו טרנזיסטור קטן שעמד על המקרר וקלט באיכות גרועה חלק מתחנות הרדיו של ישראל, שהיה הקשר שלנו אז למתרחש בארץ. להזכיר: אלה ימי טרום הסלולר, טרום מחשב מפותח, תחנות חדשות ישראליות לא היו בטלוויזיה. הקשבתי לרדיו דרוכה, משהו באינטואיציה אמר לי לא לעזוב לרגע. ואז, כשכבר חשבתי שאני סתם בחרדה מיותרת, נקטע רצף השידור והושמעה הידיעה על הפיגוע בצומת בית ליד.
"היה פיגוע נורא", מיהרתי לג' כולי רועדת. "יש לי הרגשה שאחד התלמידים שלי נהרג".
כחודש לפני שטסנו לחו"ל נפרדתי ממקום עבודתי כמורה ומחנכת בתיכון בשרון, שבו עבדתי במשך כעשור. בחדר המורים ערכו לכבודי מסיבת פרידה קטנה. סיכמנו תקופה, דיברנו על מה שהיה ועל מה שיהיה, התמקדנו בחברות שלי עם המורים ובקשרים המיוחדים שנרקמו ביני לבין מאות רבות של תלמידיי.
באותו בוקר קר כששמעתי על הפיגוע נזכרתי איך אז, בחדר המורים, לכד מבטי משום מה את לוח הנופלים שהיה על אחד הקירות. פנים ושמות הנופלים ניבטו ממנו. זכרתי איך הבטתי בלוח וקיוויתי שלא יתווסף לשם עוד שם לעולם.
בערב הגיע הטלפון. על הקו הייתה שירה, אחת מחברותיי הקרובות, מורה בתיכון. "יעל, אני לא אשת בשורות", אמרה בקול שבור. "שמעת על הפיגוע?".
"אחד התלמידים שלי נהרג, נכון?" שאלתי מיד.
"איך ידעת?", השיבה בשאלה, ונקבה בשמו של התלמיד שסיים את לימודיו בכיתת החינוך שלי לפני שנתיים. "אני מצטערת להיות זו שמספרת לך את הבשורה הקשה. וגם התקשרו מאחד המקומונים", המשיכה, "מכיוון שלא יכולים להשיג אותך, ביקשו ממני לבקש ממך לכתוב עליו טור בתור מי שהייתה המחנכת שלו בכיתות י"א' וי"ב ולשלוח בדחיפות. חושבת שתוכלי?".
"בוודאי", השבתי בלי לחשוב לרגע, "אכתוב ואשלח".
ניתקתי את השיחה והדמעות החלו לזלוג.
"מי זה היה?", שאל ג'.
"שירה", השבתי. "תלמיד שלי לשעבר נהרג בפיגוע", שתקתי לרגע. "וביקשו שאכתוב טור לזכרו שיתפרסם במקומון".
"אני מצטער לשמוע", חיבק אותי ג' ברוך אמיתי ובכנות. "לגבי הטור, את יודעת שאת חייבת לבקש על כך אישור. זה חלק מהנוהל. כל מה שקשור בתקשורת מחייב אישור".
"נראה לך שלא יאשרו לי לכתוב טור לזכר תלמיד שלי?" יריתי לעברו. "אני אכתוב והטור יתפרסם. אני מזכירה לך, אנחנו פה לא בשבילי אלא בשביל העבודה שלך. אני עזבתי את העבודה שלי כדי להיות איתך, אבל נשמתי עדיין שם", הדגשתי. "אני אכתוב וזה יתפרסם. זה המעט שאני יכולה לעשות למענו".
"אני מבין, אבל אני לא הכתובת. את חייבת לבקש אישור מהגורמים הממונים", סיכם ג' את הדיון.
את הבוקר שלמחרת העברתי בוויכוחים ובהסברים עם הממונים. נדמה שסומנתי אז כ"בעייתית". הובהר לי שאסור לכתוב ולפרסם בתקשורת מסיבות ביטחוניות. את הסיבות מנו לפניי בפירוט. אחת מהן הייתה שהטור חייב להישלח בדואר רגיל לאחר צנזורה. המשמעות הייתה שהוא יגיע ליעדו במקרה הטוב לאחר שבועיים. הסבירו לי שאלה ההוראות וההנחיות של המוסד ושאני מחויבת להן.
ניסיתי להסביר שכמו שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, כך גם במקרה זה. דבר לא עזר. במבט לאחור הבנתי את ההיגיון, הבנתי למה אסור להחיל את ההגדרה של יוצאים מהכלל על המוסד בהרבה תחומים וגם בתחום הזה, אלא שבאותו הזמן לא הסכמתי לקבל את הדין.
בסופו של דבר נמצא הפתרון היצירתי: כתבתי את הטור, העברתי אותו לצנזורה, וברגע שהוא חזר אליי לאחר הבדיקה הכתבתי לשירה בטלפון את הטור, שכל מילה בו נכתבה בבכי.
כתשעה חודשים לאחר מכן נורה למוות פתחי שקאקי, ראש תנועת הג'יהאד האסלאמי וממייסדיה, רב־מרצחים שהתפאר בפומבי על הצלחת ארגונו להוציא לפועל את הפיגוע. עד היום אף אדם או ארגון לא לקחו אחראיות על חיסולו. על פי פרסומים זרים, היו אלה אנשי המוסד שחיסלו אותו.
על החיסול, כמו על מקרים נוספים שיוחסו למוסד על פי פרסומים זרים, למדתי גם אני, כמו כולם, מהתקשורת. לא הייתה לי הנחה, לא עמדה לי זכותה של "אשתו של". הנהלים היו ונשארו גורפים.
"למה את חושבת שאני יודע?", נהג ג' להשיב לי על השאלות במקרים דומים, ומבטו מעולם לא הסגיר את אשר ידע, אם באמת ידע.
"גם הפעם, מן הסתם, לא תספר לי מי ומה. אבל אם זו באמת ידו הארוכה של המוסד, שסגרה את החשבון עם הרוצח הזה, שיבורכו", אמרתי לג' לאחר ששקאקי חוסל.
הוא, כדרכו, העביר נושא.
