1 בספטמבר הוא אחד הימים שבו עוברות בזיכרוני תמונות.
1 בספטמבר 1: אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, עולה לכיתה א', מגיעה לבית הספר כשאני אוחזת בידה של אמי ז"ל. אני מביטה בעיניה המצועפות מדמעות כשהיא משחררת את ידה מידי ומשאירה אותי לבדי במציאות חדשה.
כל חברות היא עראית | צילום: shutterstockכל חברות היא עראית | צילום: shutterstock
כל חברות היא עראית | צילום: shutterstock
1 בספטמבר 2: אני מגיעה לבית הספר עם בתי הבכורה שעולה לכיתה א', אוחזת בידה הקטנה, כפי שאמי אחזה אז בידי. אני מלווה אותה בדמעות לכיתתה, והיא משחררת את ידה מידי ומתחילה בפרק החדש בחייה.
1 בספטמבר 3: אני מלווה את בתי הבכורה, כבר בת 12, בכניסה למערכת החינוך במדינה האירופית הקרה שבה שהינו. במשך ארבע שנים שתי בנותיי למדו והתחנכו במערכות חינוך מעולות, דוברות אנגלית, אבל זרות.
"אמא, את חושבת שיהיו לי חברים?", שאלה אותי בתי בלילה שלפני היום הראשון ללימודים. "אני מתגעגעת לחברות שלי, הייתי רוצה להיות איתן מחר. לא פה", המשיכה בדמעות.
"בוודאי שיהיו לך", השבתי לה, מנסה להסתיר את דמעותיי שלי. "לכי לישון עכשיו, את תראי שיהיה לך כיף. תלמדי שפה חדשה, תכירי תרבות חדשה ויהיו לך הרבה חברים. אל תדאגי".
במהלך אותו לילה התעוררתי פעמים רבות וניגשתי שוב ושוב למיטתן. חשבתי על המציאות החדשה שלהן שלמעשה, הן לא בחרו בה, אלא אנחנו, כהוריהן, בעקבות עבודתו של ג' שבאותו לילה, וגם ביום שלמחרת, היה באחד ממסעותיו הרחוקים.
נזכרתי איך כמה ימים לפני כן התקבצנו, כדרכנו, באחד מבתי הקפה, ארבע החברות, כולנו "נשים של", כולנו אימהות לילדים שעומדים ללמוד במדינה זרה, במערכת חינוך אירופית: חלק בבתי ספר וגנים אמריקאיים, חלק באנגליים, כולם שייכים לחינוך הפרטי, שללא ספק העניק תמורה מלאה לכל הכרוך בהקניית ידע, מיומנויות וערכים.
"אל תשכחו חברות, אסור לנו להתחבר לאימהות שדוברות ערבית", הזכירה מיכל לכולנו. "גם צריך להזכיר לילדים. נהיה אדיבות, נפעיל את החביבות המעושה שלנו, אבל לא מזמינות ולא מוזמנות".
"ברור", נאנחה רינת. "לי הייתה קצת בעיה להסביר את זה לנועה".
"הסברתי והן הבינו. נראה לי", השבתי. "הבעיה שזה גיל של חברים, מפגשים ומסיבות פיג'מות. זה גיל של החופש לבחור, מה שבלתי אפשרי פה".
"נו באמת, גם בארץ עשיתן את הבחירות בשביל הבנות שלכן", צחקה רינת. "יאללה, פולניות, לא פעם שמנו וטו על חברים כאלה ואחרים של הילדים, אז גם פה זה קיים, רק בצורה אחרת".
"אמא, כבר היום מצאתי חברה", שיתפה אותי בתי בהתלהבות כשאספתי אותה בתום היום הראשון.
הבטתי בה: לבושה בתלבושת האחידה המוקפדת: חצאית כחולה מעל גרביונים, נעליים שחורות, חולצה לבנה וסוודר כחול מחייב ומחויב לפי מזג האויר. "יופי, ספרי לי עליה", השבתי.
"אימאן עמדה לידי במסדר הבוקר. אני יודעת שיש בעיה", המשיכה באותה נשימה. "היא מירדן ומדברת ערבית, אבל אמרה לי שהם גרים פה כבר כמה שנים. היא יפה וחכמה. אפשר???"
לא נכון, סיננתי לעצמי בלי קול. מכל הילדים והמדינות דווקא עימאן מירדן?
"היא לא תבוא אליי ואני לא אליה", היא נשאה אליי עיניים בוגרות, "אני מבינה את זה אמא. גם אבא הסביר לי".
ככל שעברו הימים התווספו עוד חברות וחברים לארסנל של הבנות, כפי שקרה לילדי שותפינו לשליחות. אמנם היה להם קשה, אבל הם הבינו, למרות גילם הצעיר, שעליהם להישמע להוראות, גם אם הסיבה לא ברורה להם. עם הזמן גם הבינו שהקשרים שהם יוצרים בבתי הספר הם ארעיים.
בכל שיחה הבהרנו להם שאנחנו פה באופן זמני, לכן לא טוב להיקשר לחברות וחברים. סוג של חינוך שעומד בניגוד לכללי הפסיכולוגיה, אבל מותאם כמו כפפה למציאות החיים הזאת.
"את לוסי מותר לי להביא הביתה?" שאלה בתי לאחר כחודש של לימודים. "לוסי אנגלייה", הוסיפה.
לוסי הגיעה לביתנו לאחר אישורו של ג', לא לפני שעמדה בבדיקות הנדרשות, מבלי שידעה עליהן כמובן. אחר צהריים אחד הוזמנו בתי ואני לביתה של לוסי. שרון, אמה של לוסי, ביקשה לקרב בין הבנות ובינינו. בסופו של דבר גם לנו, האימהות ו"הנשים של", חסרו קשרים חדשים שיכלו להקל על הזמן במדינה זרה.
"מה בעלך עושה פה?" שאלה במפגש, כשהבנות שיחקו בחדר, מגישה לי סקונס אלוהיים.
"הוא עובד בשגרירות", השבתי בלקוניות. "ספרי לי קצת על מקומות לא מוכרים בעיר", ביקשתי והעברתי במהירות את הנושא. כך הפכנו לחברות בעירבון מוגבל, במובן השטחי של החברות. לא מערבות את הבעלים, לא מדברות על נושאים שאינם מתכונים ואופנה.
בסופה של אותה שנה לוסי עזבה, לאחר שאביה סיים את תפקידו. אנחנו נשארנו שם. בתי, עם דמעות הפרידה, הבינה שזו טיבה של חברות ארעית. גם אני דמעתי כשחיבקתי את שרון, שלא הבינה עד לרגע הפרידה מדוע בעצם מעולם לא הזמנתי אותה אלינו.
בשנת הלימודים שאחריה, בספטמבר, שוב עמדו בנותיי על מגרש המסדרים, ערוכות עם התלבושת האחידה והשפה שכבר הייתה שגורה בפיהן, מצפות להכיר חברות וחברים חדשים. באותו יום הן כבר ידעו שגם אם החברות שיפתחו תהיה טובה ונאמנה, היא תהיה זמנית בלבד.
את לוסי ושרון לא פגשנו עוד. ודאי שלא את עימאן, וגם לא חברות ואימהות ממדינות שונות שבאו והלכו במהלך השנים.
לפחות את המתכון של הסקונס ששרון לימדה אותי אימצתי.
פרסום ראשוני: 07:53 , 09.09.19