"אומרים שלכל איש חינוך יש חלום קטן, לראות בית ספר שקט ורגוע ללא תלמידים, אבל מבחינתי החלום הזה התנפץ", אומרת מנהלת בית ספר קריית שרת בחולון, טלי דרור, שמעולם לא ראתה את הקמפוס, שבדרך כלל לומדים בו 2,500 תלמידים, כל כך נטוש. "אני באמת מתגעגעת לרעש ולבלגן. כתבתי לתלמידים שלי שאחרי השבוע הזה אני תמיד אעדיף כיתה מלאה מכיתה ריקה".
להפוך משבר להזדמנות
כבר בתחילת השבוע הקמפוס, בדומה לכל מוסדות החינוך הממלכתיים בארץ, נסגר בעקבות התפשטות נגיף הקורונה. עוד לפני כן, תלמידים הגיעו לבית הספר על מנת לרוקן את הלוקרים. "זה חימם את הלב כי הבנתי שהם לוקחים את הלמידה מרחוק ברצינות ומצטיידים בספרים שלהם. אנחנו מנסים להפוך את המשבר להזדמנות".
כלומר?
"אני בעצמי לומדת כיצד לערוך שיעור מרחוק וגם כיצד לנהל בית ספר בלי בית ספר. אנחנו עורכים ישיבות צוות און ליין וההוראה הכי חשובה למורים היא לשמור על קשר רציף עם התלמידים. הכיוון שלנו הוא פחות שיעורים בלייב ויותר למידה עצמית ומערכת שבועית, כמו באוניברסיטאות. הדגשנו שזה לא חופש, אלא למידה שונה והתלמידים משתפים פעולה יפה".
גם דרור מבינה שעם כל הכבוד למשימות החינוכיות והדרישות הפדגוגיות, בימים אלו יש לדאוג גם לנפש, כאשר התלמידים כמו גם צוותי ההוראה נתונים בקושי רגשי וחרדות. "כל מורה פותח את הבוקר בהודעה או שיחת בוקר טוב לתלמידים", אומרת דרור, "אנחנו מבקשים מהם להגיב, ואם תלמיד לא מגיב ויש חשד שהוא בחרדה, אנחנו מיד יוצרים איתו קשר אישי".
אתם באמת יכולים לזהות מצוקה כזאת?
"תראי, התלמידים שמרגישים בנוח משתפים, מספרים על הקניות הענקיות שההורים עושים, על הקושי לשמור על אחים קטנים, וגם על האכזבות. יש תלמידים שכל הליך המיון שלהם בצבא הופסק, תלמידים שחיכו חודשים לטסטים שבוטלו, תלמידים שחוששים לגורל הבגרויות ואפילו תלמיד שסבו נפטר וכמעט לא היתה לוויה. הם במצב מאוד מורכב ואנחנו משתדלים להיות שם עבורם, בעיקר עבור אלה שעדיין נמצאים בבידוד".
ומה עם המורים?
גם אותם אנחנו זוכרים. יש לנו מורה שהיתה צריכה לקבל הצטיינות והאירוע בוטל, אז עשינו לה 'מסיבה' במשו"ב, צריך לזכור שהקורונה כאן אבל גם שאר הדברים החשובים נשארו ואנחנו חייבים להיות יצירתיים".
"ראייה חיובית"
המורה חיים שלזינגר עובד בתחום החינוך כבר 40 שנה. בשנים האחרונות הוא משמש כמחנך כיתה י"א ומורה למתמטיקה שמכין לבגרות בבית ספר 'אורט מטירני' חולון. שלזינגר החליט להתמודד עם השינוי בדרך יצירתית והודיע לתלמידיו כי למרות הבידוד אין לו שום כוונה להיפרד מהם, והתחייב לשלוח להם מדי יום מכתב, זאת בנוסף למהלכים לימודיים נוספים.
"הבוקר קמתי והיתה לי תחושה מוזרה, לא בגלל הקורונה. בכל יום ראשון, לאחר חופשת סוף שבוע ארוכה, אני כבר מחכה לראות אתכם. ועכשיו צריך לשמור על קשר מרחוק. אתם ממש חסרים לי", כתב שלזינגר לתלמידיו ביום הראשון בו לא התקיימו לימודים, "המדינה במצב של משבר ונזכרתי במצב דומה שחוויתי לפני הרבה זמן. הייתי אז בחור צעיר שרק השתחרר מהצבא ואז פתחו ארצות ערב במלחמה כוללת על ישראל. היתה תחושה של משבר קשה. בימים הראשונים נפל עולמי, עד כדי תחושה שהמדינה תיעלם.
כל החברים שלי ואני החלטנו שלא נשארים בבית. יצאנו לפעילות, מי בשדה הקרב, מי בעזרה למבוגרים, העיקר להרגיש שאתה שותף לעשייה. היתה תקופה קשה. ומה קרה אחריה? הסכם שלום בין ישראל למצרים ולירדן; ופריחה של המדינה לשיאים חדשים. הרגשתי כאב אבל גם גאווה: שותף למשהו גדול. אז איך זה מתקשר לזמן הזה? אנחנו עכשיו במלחמה, לא נגד אויב אנושי אלא נגד נגיף לא נראה ובעיקר נגד מה שמתחולל בראש שלנו. קוראים לזה פסיכולוגיה ומניסיון העבר (כן, יש לפעמים יתרון להיות המבוגר שבחבורה), איך יוצאים חזקים יותר? דבר ראשון, אל תניחו לעצמכם להישאר במיטה או לשחק במחשב כל היום. לצאת מהמיטה, להתלבש, בנות: גם להתאפר, חשוב שתהיו יפות ויפים גם בעיני עצמכם".
במכתב שלזינגר מבטיח להמשיך גם את שגרת הלימוד, כאשר המשימות שהתלמידים יקבלו ייכנסו לממוצע הציונים שלהם.
"באופן טבעי יש תלמידים שיותר חרדים מהמצב ויש שפחות אבל כולם רוצים להמשיך לשמור על קשר", אומר שלזינגר. "אני מלמד במטירני במשך חמש שנים, ובכל בוקר יום ראשון הולך בשמחה לבית הספר. זה לא קל לדעת שהמקום סגור. היום אלך לאסוף חומרי לימוד ואעביר להם משימות בהתאם לקבוצות למידה ואני מכין גם דף מידע לגבי האופציות שלהם כי רבים דואגים לגבי הבגרויות. הפידבקים מהם מדהימים, גם אלו שבדרך כלל יש להם בעיות הגיבו בשמחה. נוכחנו לדעת שלכולם חשוב לשמור על קשר בעיקר בבית ספר כמו שלנו, שהאווירה מאוד משפחתית ושהניתוק ממש דומה לניתוק מבן משפחה".
ברמה האישית גם שלזינגר מתמודד עם קשיים, כאשר בנו ונכדו היחיד נמצאים בימים אלו בגרמניה. "יש לי שלושה ילדים בוגרים, בגדול אני לא מרגיש חרדה או דאגה גדולה כי אני משתדל לראות את המצב הזה כאתגר. אני חושב שאנשים רבים מתמודדים היום עם קשיים וצריכים לשמור על ראייה חיובית, למצוא את הטוב ולראות במצב הזה הזדמנות לדברים חדשים. לדוגמה אצלנו במטירני אין שיעורי בית והנה לראשונה התלמידים יצטרכו להתרגל ללמידה גם בבית".
מעדיפה את השגרה
בין התלמידים שנאלצים להתמודד עם השגרה החדשה גם אגם דן (15) תלמידה בכיתה ט' בבית ספר 'חשמונאים' בבת ים, שכבר שבוע לומדת מהבית ושומרת על אחיותיה הצעירות. דן סיפרה השבוע על היום המאוד עמוס שנכפה עליה. חופש? הצחקתם אותה: "אנחנו קמות מוקדם כי יש חובת נוכחות, המון משימות ותרגילים, אפילו במקצועות כמו ספורט. אני ממש לא מרגישה בחופש, להיפך, היום עמוס כי אני גם שומרת על אחיות שלי הקטנות, הן בנות שבע ועשר, אז זה לא קל אבל אני עושה את זה באהבה".
איך נראית השגרה שלכן כשההורים בעבודה?
"ההורים עשו קנייה גדולה של אוכל אז אנחנו מכינות יחד ארוחות, לומדות ומעבירות את הזמן בכיף. אמא ציידה אותנו במלא משחקים של פעם, קלפים, טאקי, מונופול ואפילו רכשה שולחן כדורגל - אז יש מה לעשות חוץ מלשבת מול המחשב. יש לי חברים בבידוד ואני מנסה לדבר איתם כמה שיותר בטלפון, להקל עליהם את הימים הקשים האלו. אני משתדלת לא לצאת מהבית אבל לצערי אני שומעת על הרבה ילדים שמבלים את החופש בחוץ, פתאום לכולם יש יום הולדת וכולם רוצים לבלות, זה נשמע לי לא הגיוני.
יש סיבה לכך שאנחנו בבית וחשוב שנהיה זהירים כדי שהמצב הזה ייגמר כמה שיותר מהר, אני לא מהתלמידים ששמחים שסגרו את בית הספר, אני מעדיפה את השגרה ומעדיפה לחזור לימים שהכל היה בסדר".
