בלוז נשי קלאסי הוא סוג מוקדם של הבלוז שהיה פופולרי בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הוא היה שילוב של פולק בלוז עממי ומוזיקת תיאטרון אורבנית שהיה ידוע גם בשם "וודביל בלוז".
הראשונה לשבור את תקרת הזכוכית הייתה הזמרת מיימי סמית' שגם הייתה האפרו אמריקאית הראשונה שהקליטה קטע בלוז. הביצוע שלה ל- Crazy Blues היה עוצמתי וכובש וייסד את מה שנחשב היום לסגנון קלאסי של טקסט בלוזי על אהבה פגומה: "The man I love/He don't treat me right/He makes me feel so blue? I don't know what to do"’.
בתוך שנה בלבד, השיר של מיימי סמית' נמכר במיליון עותקים – וחברות התקליטים החלו במירוץ לגילוי והחתמה של זמרות גדולות נוספות מהז'אנר: בסי סמית, מא רייני, את'ל ווטרס ואחרות, הפכו לאייקוניות המשפיעות על דורות חדשים של זמרות, עד היום.
נויה אביב, הידועה בשם הבמה שלה, נויה סול, מקימה לתחייה את הסגנון החושני והאפל של הזמרות הגדולות. היצירה שלה זכתה להכרה כשנבחרה לייצג את ישראל עם להקתה, בתחרות ה-Blues Challenge בממפיס. את האינטרפרטציה העכשווית שלה לזמרות הגדולות אפשר היה לשמוע בשירים מקוריים כמו Believe, במופע "בורלסק החטאים" שהעלתה בשנה שעברה, או במופע הטרי: "הבלוז של בנות החורין".
המופע החדש חוגג את הניצחון של הנשים השחורות שמצאו את עצמן, לראשונה בהסטוריה, בנות חורין – חירות חוקית, כלכלית מינית. ומלוא המשמעות של חירות כוללת גם את ההבנה שהחירות לא דואגת לך, היא רק מאפשרת לך לדאוג לעצמך ככל יכולתך. ניצחון שהתבטא בשירים חזקים, משוחררים, כנים וגם חושניים, ללא בושה.
נויה סול לא חוששת להיכנס לנעליים הגדולות של אגדות העבר, עם קול חרוך שמזכיר את זה של בסי סמית' עצמה. היא עורגת, עוגבת - ובעיקר משוחררת.
ביום ראשון הקרוב תוכלו לעמוד מקרוב על התופעה של נויה סול, ליידי שרה את הבלוז.
29.4, הבלוז של בנות החורין, בבית הפסנתר תל אביב (אלנבי 99) בשעה 21:00
