על פי הופעתה החיצונית הצנועה, קהל לקוחותיה הסטודנטיאלי והשמות ההומוריסטיים של המנות, מסעדת "סבא שמחה" בשדרות לא היתה אמורה להיות הפתעה קולינרית מרעישה כל כך. מה שכמובן רק הגדיל את ממד ההפתעה.
עבור הקשישים המופתעים בני החמישים, שהתרגשו עד דמעות ממנת הדגל של הסבא, "הכרוב הגנוב", זה הזכיר את הפעם הראשונה שבה שמעו את "מרגיש כמו רוח נעורים" של נירוואנה בתחילת שנות ה־90, והבינו לראשונה בחייהם מה זה הפתעה מרעישה
.📷
זה היה חדש, טעים להפליא, מפתיע ומרגש עד צמרמורת. "הכרוב הגנוב" הוא מנה נאה ומכובדת של כרוב שצלוי בתשומת לב מרבית בשמן שומשום וסויה ומארח חברים טובים כמו גבינה בולגרית, עגבניות שרי צלויות, שום קונפי, איולי פרמז'ן ושני חצאי ביצה שבושלה עד צהוב. נהדר.
האכזבה היחידה היתה שקורט קוביין זצ"ל לא יוכל לעולם לטעום את המנה הנפלאה הזו, ולהבין דרכה מה המוזיקה שלו עשתה לאנשים.
אקונומיה, לא אקונומיקה
שיטוט מהנה ומבדר עם העיניים על גבי התפריט מגלה מנות מסקרנות נוספות עם שמות מגניבים ומקוריים, כמו למשל "פסטייה שיעית" (עלי פילו, מילוי של בטטה, רוטב פסטו ביתי ובשמל עיזים), "טונת חופש טוניסאית" (תבשיל טונה ברוטב עגבניות, סלרי, בצל, גזר, שום, כוסברה, לימונים ושמן זית) ו"טאבולה סלק מהאקונומיה" (סלק, עדשים שחורות, פטרוזיליה, נענע, טחינה, מיץ לימון, חמוציות ושקדים).
המילה "אקונומיה" (לא להתבלבל עם אקונומיקה, חלילה) מסגירה כמובן את מוצאם של מייסדי המקום, שהגיעו מקיבוץ כפר עזה, מרחק יריקת גרעין זית סורי מהמקום.
המסעדה היא על שם סבא שמחה כמובן, אחד מוותיקי הקיבוץ, שתמונה שלו רוכב על אופניו במשעוליו המוריקים של קיבוצו תלויה במקום. במקום שולחנות אחדים בפנים ואחרים שנמצאים על מרפסת החוץ של המסעדה, הצופה לכיוון רחוב הרצל והאנדרטה לזכר נפגעי פעולות האיבה.
האוכלוסייה, כאמור, מורכבת מסטודנטים לקולנוע שהעדיפו להישאר בשדרות במהלך חופשת הסמסטר שלהם - או בגלל שהם לומדים כאן יותר טוב למבחנים או שפשוט האוכל כאן טעים יותר מאשר בבית.
משעמם לא היה, כי כאשר שישה סטודנטים לקולנוע יושבים יחד מסביב לשולחן אחד, מסתבר שכל אחד מנסה להרשים יותר את האחרים גם בשימוש במונחים מקצועיים, כמו היחס בין הסיקוונס לסצנה, וגם בכך שצפה בסרטים אזוטריים ונדירים שלעיתים קשה להאמין שהופקו בכלל, כמו "המרוץ לצמרת של ששון שרה".
מה שאני רוצה להגיד בעצם הוא שבסבא שמחה לא רק הכרוב גנוב.
געגועים לליטופים
נחזור לאוכל, לצד "הכרוב הגנוב" הזמנו גם "מוסקה מלטפת" (חציל אנטי פסטי, מטבוחה, בשמל גבינת עיזים, פרמז'ן ואהבה). אני לא יודע במה התכוונו פרנסי המקום במילה "גנוב" בהקשר לכרוב, אבל אני הרבה יותר מזדהה עם המילה "מלטפת" בעניין של המוסקה של "סבא שמחה".
על מנת להבהיר מה חשתי אשתמש בדימוי הבא, שמכוון גם לנשים וגם לגברים: תדמיינו את עצמכם שוכבים על חוף הים, השמש מחבקת את גופכם, ריח עדין ונעים של מלח באוויר, ראשכם מונח מעדנות על ירכה של אהובתכם, והיא מעבירה בעדינות את אצבעותיה בשערכם. אז מוסקה מלטפת.
כפתיח לכל הטוב הזה הזמנו מנה שנקראת "ארוחת פועלים סעודית". אז נכון, לא היינו בסעודיה מעולם, אבל איכשהו נראה לי שזה חלק מהשתלחויות ההומור חסרות הרסן של הקיבוצניקים העזתים הכפריים שמנהלים את המוסד הקולינרי המשובח הזה.
ארוחת פועלים סעודית מורכבת כאן משמנת חמוצה, מטבוחה, פסטו ביתי מעולה, עגבניות מרוסקות, שום קונפי, צ'ילי ירוק ומלח. יחד עם הצלחת המצוינת הזו מגיעות גם שתי פרוסות פוקצ'ה נהדרת, שנאפית, מתברר, במקום.
הצלחת הזו היא בעצם תמונת מראה, כי בכל צד של הצלחת המרכיבים מסודרים באותה צורה על מנת למנוע כנראה משני פועלים סעודים עצבנים ורעבים לפלוש זה לשטחו של זה.
הקיבוצניקים מכפר עזה בוודאי זוכרים משיעורי ההיסטוריה שלהם את המאבק חסר הפשרות של השבטים מחצי האי ערב האחד בשני עד שאוחדו תחת שלטון אחד, ולא היו רוצים שסכסוך דמים כזה יפרוץ שוב בשל ארוחת פועלים שתהפוך לסכסוך טריטוריאלי על פסטו, טוב ככל שיהיה.
מראה מקום:
"סבא שמחה", הרצל 27, שדרות
טלפון: 08-6690222
שעות פעילות: א'-ה' 22:30-11:00, ו' 10:00-15:00
פס קול: רגאיי
תג מחיר: "כרוב גנוב" - 35 שקל, "ארוחת פועלים סעודית" - 24 שקל, "מוסקה מלטפת" - 35 שקל, בירה קלר מחבית (350 מ"ל) - 20 שקל, קולה זירו - 11 שקל; סך הכל - 125 שקל
