המחשבה הראשונה שקופצת לראש למשמע צירוף המילים "ליווי רוחני" היא מחלה סופנית, הוספיס, מוות. מה לזה ולאֵם לשני ילדים צעירים שהגיעה לעסוק בתחום מתוך בחירה? שהם עדי (41), חברת מעגן מיכאל ומלווה רוחנית, מעידה שזו כמעט תמיד השאלה הראשונה ששואלים אותה: "מה בחורה צעירה כמוך צריכה להתעסק במוות?".
תחום הליווי הרוחני חדש יחסית בארץ, ונכנס למודעות רק בעשור האחרון. הוא מוּכר בעיקר בהיבט של חולי סרטן, בשלבים שלקראת מותם. עדי מעדיפה להגדיר זאת כתחום הנותן מענה לאנשים בכל מיני סוגים של משבר, ובייחוד לאנשים המתמודדים עם מחלות מסכנות חיים. "כולנו לקראת מוות. נולדנו, ואנחנו הולכים לקראת מוות. זה בסדר לדבר על זה".
מוות ראשון והיריון
עדי מספרת שרוחניות העסיקה ומשכה אותה מגיל צעיר. "בבודהיזם מלמדים לחיות בהתכוננות למוות, והתחברתי לזה". היא למדה קולנוע ועבדה בהפקות שונות, שם גם פגשה את בעלה. "אבל מתישהו הרגשתי שתחום הקולנוע לא מספיק לי, ושאני צריכה עוד". במקרה התגלגל לידיה עיתון כשישבה בבית קפה ותפס את עיניה.
"מצאתי כתבה על ליווי רוחני, ואמרתי לעצמי - זה הזמן. זה היה רחוק מעולמי, לא ידעתי אם יתאים לי ואיך אתמודד עם חולים, עם בתי חולים ועם בתי אבות". היא נרשמה לקורס קצר של מספר חודשים כדי לבדוק אם התחום עונה על מה שחיפשה. החולה הראשונה שליוותה נפטרה תוך כדי הקורס, וממש באותו יום גילתה עדי שהיא בהיריון עם בנה הבכור. "הייתה לזה נוכחות חזקה - חיים ומוות. שני קצוות של אותו קו שלנו. יש בזה יופי".
כאמור, התחום היה אז בחיתוליו בארץ. עדי למדה באוניברסיטת חיפה לימודי תעודה שכללו הכשרה ועבודה מעשית דרך שירות הוספיס בית של שירותי בריאות כללית. בהמשך למדה בתוכנית "ברוח" של בית החולים שערי צדק, וכחלק מההכשרה הייתה מלווה רוחנית בבית החולים לניאדו במחלקה האונקולוגית. היא עובדת בתחום כבר כעשר שנים כעצמאית.
אז מה זה בדיוק ליווי רוחני?
"זה שדה רחב וגמיש מאוד. הבסיס הוא לבוא בהקשבה חומלת ולהצטרף לחולה במקום שבו הוא נמצא כרגע. זה לא טיפול, ואין מטרה להגיע לשום מקום. המילה רוחניות עושה לאנשים קונוטציה של רוחניקיות או של דת. בכולנו יש ממדים רוחניים. בפגישות של ליווי רוחני מבינים מהם העולמות שמהם מגיע החולה. אני - קיבוצניקית, יהודייה, חילונית, שמאלנית - יכולה לפגוש גבר דתי, מתנחל, הכי רחוק ממני, ועדיין למצוא את הדיבור המשותף.
"עולמות הרוח משותפים לכולם. הבסיס למפגש הוא שיחה, למי שיכול לדבר. עם מי שלא ניתן לתקשר בשיחה - אפשר לתרגל איתו או עבורו מדיטציה, לשיר יחד או לשמוע מוזיקה, שירים שאהב בילדותו. גם אדם שאינו בתקשורת - יורדת דמעה, יד מתכווצת. יש מישהו שם. אני יושבת עם מישהו ומחזיקה במיינד את מי שהיה. זה ערך גדול, הוא היה מישהו לא מזמן, אהבו אותו והוא אהב".
"כשעבדתי בלניאדו הצגתי את עצמי ואמרתי: מטפלים בכם הרבה בגוף; אני פה לשאול מה שלום הרוח. אנשים צריכים לדבר, ואין מי שמקשיב באמת. לכאורה כולנו מדברים. מעט מאוד מקשיבים. אנשים רוצים לענות, להציע פתרונות או לחלוק חוויה דומה. זה לא מה שצריכים אנשים במצוקה.
"המצוקה של הבדידות היא קשה מאוד, והחולים זקוקים לדבר על מה שמציק להם - פחד מהמוות, פחד מלהיות נטל, פחד שיחליפו לי חיתולים. יש הרבה פחדים. לעיתים לא נוח לאנשים לדבר עם מישהו שקרוב אליהם. חוששים להבהיל אותו. לפעמים החולים רוצים לדבר עם המשפחה, לבקש דברים שיקרו אחרי שימותו. לדוגמה, שבן הזוג יתחתן מחדש. התגובה לרוב תהיה: אל תגיד ככה, אתה לא הולך למות, מה פתאום - מה ששם אותו במקום בודד יותר.
"אני לא באה להציל אף אחד, אבל באה לחשוף את הכוחות הפנימיים שיש לכל אחד. לפעמים הכוחות הם הסביבה, לפעמים המשפחה. אדם יכול להילחם במחלה, אבל לזכור שבמלחמה יש מנצחים ויש מפסידים. הוא יכול לעשות את המיטב כדי להחלים, וגם להיות ברור מאוד ברצונות שלו".
"אני מתרכזת בחיים ולא במוות. מתרכזת ברגעי החסד. אם הצלחתי לעזור לאדם לעבור את השלב האחרון בחייו קצת פחות בודד, קצת פחות כואב, קצת לחבר את המשפחה - המשקל של זה הוא גדול יותר ממשקל הכאב. אלו אנשים שהכניסו אותי לליבם ויכולתי לשים כמה נקודות של אור בתוך החושך. הרבה אנשים שליוויתי נשארו בחיים. הפרידות הן קשות. בעיקר קשה לראות את המשפחות, את מי שנשאר, את הכאב העצום".
להגשים חזון
בשנתיים האחרונות עובדת עדי על יוזמה חדשנית: להקים הוספיס קהילתי, שאנשים יוכלו לבלות בו את הזמן הנותר מהחיים כחלק מקהילה. לאחר תחקיר מקיף על מה שקיים בארץ (שני הוספיסים בבתי חולים באזור המרכז), וגם על מה שקיים בעולם (בעיקר בגרמניה ובהולנד), פיתחה עדי מודל המתבסס על שיתוף הקהילה בחיי החולה, תמיכה והכלה למשפחות וגם לצוותים הרפואיים.
כרגע היא נמצאת בשלב של בדיקת היתכנות ומציאת מקום מתאים. "יש היענות מפתיעה וחמה לרעיון. יש צורך גדול. כיום ניתן למות בבית או בבית חולים. אני רוצה להקים הוספיס שהוא חלופה לבית, ומדמיינת עשרה כאלה פזורים ברחבי הארץ. התגובה הראשונה היא תמיד: למה להקים מקום לאנשים שהולכים למות? ואני אומרת: זה מקום לאנשים לחיות הכי טוב בסוף החיים, בצורה שמכבדת אותם ואת המשפחות שלהם, כי היום אין. כשמישהו עומד למות זה אירוע רב־נפגעים. לאנשים מגיעה תמיכה".
ומה אומרים הבנים שלך על העבודה של אמא?
"הילדים שלי גאים בי מאוד, וכבר אומרים שיגיעו להתנדב בהוספיס".
