הבשורה על הזכייה הגדולה הגיעה אל נאדרה שאבסו (57) בדיוק כשהרגישה מותשת מהמאבקים היום־יומיים ומקשיי הפרנסה במקום מגוריה בכפר ריחאניה בגליל העליון. כדי לנוח מהכל היא טסה לבנה הבכור שמתגורר בפנסילבניה.
"לנסיעה לפנסילבניה לא לקחתי אפילו טלפון נייד", אמרה השבוע. "הייתי עייפה מאוד ואמרתי לכולם, 'אל תתקשרו אליי, אני רוצה לנוח'. אנשי הלוטו התקשרו לבן שלי בארצות הברית אחרי שחיפשו אותי ברחאניה והסבירו שהם רוצים למסור לי משהו חשוב. פתאום מישהו אמר לי בעברית, 'נאדרה, זכית בחמישה מיליון שקלים בלוטו'".
3 צפייה בגלריה
נאדרה שאבסו. "הכסף לא שינה אותי. פשוט נעלמה מחיי הדאגה למי לשלם קודם" | צילום: אפי שריר
אני אישה בלי מזל
"התיישבתי. אמרתי לו, 'אני עייפה מאוד, אל תבלבל לי את המוח ובבקשה אל תמתח אותי'. האיש אמר, 'את ליד מחשב? תיכנסי למייל שלך ותראי שזכית'. נכנסתי למייל, היה שם טופס עם המספרים שמילאתי.
"רשמתי את תאריכי ימי ההולדת של כולנו: 24, 15, 10, 29, 15, 28. אמרתי לשחר, 'אני לא יודעת אם מה שהאיש אומר לי נכון או לא, אבל תמצא לי כרטיס לטיסה הראשונה הביתה'. חזרתי לארץ, ועד שהכסף היה אצלי ביד לא ידעתי אם זה חלום או מציאות".
את נוהגת למלא טופסי הגרלה?
"ממש לא. כמה חודשים קודם לכן קיבלתי טלפון מהלוטו כשהייתי במכולת בכפר. הנציגה הציעה לי לעשות הוראת קבע לחצי שנה ואמרה, 'זה רק 150 שקלים לחודש'. עניתי שאצלי כל שקל הוא שקל, ו־150 שקלים זה המון כסף.
"היה לי בן אחד בצבא, אחד בפנימייה ושתי בנות שצריכות ללמוד. חשבתי על העזרה שהם מצפים לקבל ממני. הנציגה אמרה, 'מי יודע, אולי יתמזל מזלך', ואני עניתי שאני אישה בלי מזל. בסוף איכשהו הסכמתי. אף אחד בבית לא ידע.
"אנחנו לא אנשים דתיים, אבל דבר כזה מעורר שאלות על קיומו של אלוהים או על הגורל. זאת הרגשה שאי אפשר לתאר. שאלתי את עצמי למה אלוהים בחר דווקא בי מכל האנשים בכפר".
מצאת תשובה?
"כנראה אני בכל זאת בת מזל, וכשמלאו לי 50 אלוהים החליט שסבלתי ונאבקתי מספיק כדי לשרוד, והוא נתן לי מתנה באמצע החיים כדי שאוכל לחיות טוב יותר. הוא פיצה אותי על חיים שלמים שבהם נאלצתי להסתדר לבד עם כל העולם.
"גידלתי את ארבעת ילדיי כמו חתולה ששומרת על הגורים שלה. לבעלי יוסף ז"ל היה דיר עזים וכבשים והיו גם פרות. העסק לא התפתח ולא נתן פרנסה. לא הייתה הכנסה קבועה ונאלצתי לפרנס את הבית מעבודתי כגננת ומהשלמות הכנסה באמצעות גבינות וקצת חינוך בלתי פורמלי.
"תמיד הייתי חזקה, אבל כמה שנאתי את המילה 'תסתדרי'. החלום הכי גדול שלי היה להיכנס לסופר ולקנות מה שמתחשק לי ושבעלי ישלם את החשבון. היו לנו תקופות יפות, אבל הדברים הסתבכו והחיים הפכו לקשים. כששמעו ביישוב שזכיתי אמרו שאם למישהו בכפר מגיע לזכות בלוטו, זה לי".
עוף מוזר
אבותיה של נאדרה עלו מהרי הקווקז ב־1880 והתיישבו ברחאניה שבגליל העליון, אחד משני הכפרים הצ'רקסיים בישראל, ליד כפר כמא.
הוריה שלחו אותה ללמוד בבית הספר העיוני בצפת, למרות העברית הדלה שהייתה בפיה ולמרות קשיי התחבורה. את מי שהפך לימים לבעלה הכירה כשניגן על אקורדיון בלהקה שרקדה בה.
"היו לו עיניים כחולות, וכהכרזת נישואים הוא חטף אותי מהבית של סבתא, על פי מיטב המסורת הצ'רקסית. זה היה כל כך רומנטי, חבל שהיום זה לא קורה יותר. אחרי כמה שעות קרובי משפחה של הבעל מתקשרים להורי האישה ואומרים, 'הבת שלכם בידיים טובות, אל תחפשו אותה'.
"התחתנו כשסיימתי תיכון, אחרי שיוסף הבטיח שיאפשר לי להמשיך ללמוד כי לא רציתי להיות עקרת בית. עשיתי תואר בחינוך במכללת צפת. גם לשתי בנותיי אמרתי שאסור לוותר על השכלה, היא הנשק שלנו בחיים".
לארבעת ילדיהם נתנו שמות ישראליים, "כדי שלא יהיו כמו שאני הייתי בבית הספר, עוף מוזר עם שם מוזר ובלי אוצר מילים שיעזור להסביר מי אני. היום כל הילדים נשואים ומסודרים בבתים ובעבודות. אחד הבנים שלי בדיוק קבע תאריך לחתונה ורצה לבנות בית, ולא ידעתי איך אעזור לו. ופתאום הכסף הגיע וסידר לי הכל".
זה שינה את חייך.
"אבל לא שינה אותי. כסף בא והולך. חייכתי גם כשלא היה לי שקל, ועכשיו אני לא מרגישה שאני מעל אחרים. פשוט נעלמה מחיי הדאגה והמחשבה מאיפה להביא כסף ולמי לשלם קודם. אחרי הזכייה קניתי לעצמי קצת תכשיטים, החלפתי את הפיאט פונטו הכחולה הישנה בניסן חדשה וקצת שיפצתי את הבית, וגם היום הוא לא בדיוק בית מפואר של מיליונרית.
"אני עדיין עובדת כל הזמן. החלטתי לא להיכנס לסטטיסטיקה שלפיה רוב הזוכים מפסידים את כל הסכום ובתוך חמש שנים נשארים להם חובות. עזרתי לילדים עם בתים, חתונות, מכוניות, ואז אמרתי להם – עד כאן. לימדתי אתכם לדוג ועזרתי לכם להתבסס, עכשיו אני צריכה לדאוג לעצמי לעת זקנה. השארתי לעצמי סכום בצד ואני עובדת שעה ביום בסניף הדואר המקומי כדי שהראש ימשיך לעבוד.
"אנשים שואלים למה אני צריכה את זה ואומרים לי, 'לא חסר לך כסף', ואני מסבירה שהעבודה טובה נגד אלצהיימר. בשנה הראשונה אחרי הזכייה נסעתי לחו"ל לזמן קצר. ואז הרגשתי שזה מספיק ואני צריכה להמציא את עצמי מחדש".
הכלה מכפר כמא, לא מאיסטנבול
לפני שנתיים פתחה עם כלתה שינה את מחלבת שאבסו, ומאז נעשתה המחלבה למרכז מבקרים קטן של המורשת הצ'רקסית. השתיים מכינות במחלבה גבינות צ'רקסיות שמיוצרות בשיטה מסורתית, גבינה מעושנת, קונפיטורת דלעת, כיסונים ממולאים גבינה צ'רקסית וגרגירי חומוס גרוסים, ושאר מטעמים אותנטיים מהרי הקווקז.
בקומת הקרקע מתגוררת נאדרה, ומעליה גרים בנה איציק, אשתו שינה ובנם בן השנתיים. עץ אזדרכת עצום ממדים מצל על החצר שבחזית הבית ועל קבוצות המבקרים המגיעות לשמוע על המורשת הצ'רקסית. לפעמים שינה לובשת לכבודם תלבושת מסורתית לבנה רקומה בחוטי כסף.
"אני מסבירה להם שזאת לא הכלה מאיסטנבול", צוחקת נאדרה, "זאת הכלה מכפר כמא. ואנחנו מספרות למבקרים על הנשים הצ'רקסיות".
מה מיוחד באישה הצ'רקסית?
"היא אישה כמו כל הנשים בעולם, אבל בגלל כל המלחמות שעברו אבותינו ברוסיה יש לנו אופי חזק. זה משהו בגנים. אנחנו מרבות להחליט בבית, גם בנושא חינוך הילדים.
"היום הנשים שלנו משכילות, יוצאות ללמוד ועושות קריירה. אני לא יוצאת דופן, אבל אולי ההתמודדות שלי לבד וההישרדות היום־יומית חיזקו אותי קצת יותר. היה לי כוח להמשיך, אולי יותר מאחרות, פשוט כי לא הייתה לי ברירה".
כשהמבקרים מגיעים למחלבה והשיחה קולחת, לעתים הם שואלים את נאדרה לזהותה. "הם שואלים אותי, 'את צ'רקסית? קיבוצניקית? פולנייה? מי את?" ואני מודה שאנחנו מסובכים מאוד מבחינת הזהות.
"היהודים אומרים שאנחנו מוסלמים ולכן אנחנו ערבים. הערבים אומרים שהבנים שלנו משרתים בצבא ולכן אנחנו בוגדים. הבן שלי למד בבית הספר לקציני ים בעכו ושירת על דבור. הצ'רקסים הם המסובכים מכל בני המיעוטים שחיים בישראל. ויש שאלה שמעסיקה אותי מאוד: האם אני יותר ישראלית או יותר צ'רקסית?"
מה התשובה?
"אני שניהם יחד. אנחנו מעורים מאוד בחיי הקהילה היהודית, אבל בשדה התעופה לפעמים קוראים לנו הצדה ומבקשים שנפתח את המזוודה. זה מסובך".
המחלבה החזירה אותה לחיים. "בעלי חלה בסרטן ריאות ונאלץ לסגור את הרפת. לאחר מותו איציק פתח מחדש את הרפת, קנינו שתי פרות וגדלנו. התחלנו למכור גבינות בכפר, והביקוש גדל.
"בכל בוקר איציק משאיר לנו את החלב בסירים גדולים ומדליק את האש, ועד שאנחנו מגיעות החלב מתחיל לרתוח. אחרי הרבה שנים פתאום באה תקופה טובה בחיים שלי. נהיה לי שקט. אנחנו לא רוצות להפוך למחלבה תעשייתית אלא להישאר מחלבת בוטיק קטנה גם בעתיד. כמו כשאת נוסעת בכפרים בגאורגיה ופתאום מגלה מקום קטן מקסים כזה. זה המקום שלנו".
