מה גורם לעשרות אנשים מכל העולם לוותר על חופשה חלומית באי אקזוטי ובמקומה לשלם לא מעט כסף כדי לנכש עשבים, לחפור ערימות של עפר ולרוץ על הגבעות מסיעים מריצות כבדות בחום הישראלי הלוהט?
התשובה כנראה קבורה עמוק באדמה של תל צפית, שמושך אליו בכל קיץ, כבר קרוב ל-23 שנים, עשרות חובבי ארכאולוגיה, אחדים מהם סטודנטים, אחרים פנסיונרים או עוסקים במקצועות בשוק החופשי. המשותף לכולם הוא האהבה להיסטוריה והנכונות ללכלך את ידיהם בתקווה למצוא כד חרס או כתובת שהותירו אנשים שחיו בעיר השוקקת לפני יותר מ-3,000 שנים.
באופן אישי, אם זאת לא הייתה אחת מחובות הלימודים לתואר אקדמי בארכאולוגיה, היו כנראה המחשבה על הזעה מטורפת והעצלנות הטבעית שלי מכריעים לטובת בילוי במזגן, אבל אחרי שלוש שנים של דחיות חוזרות ונשנות, שבהן קיוויתי שכל מה שצריך להימצא כבר ייחשף וממני ייחסך התענוג, לא נותרה ברירה: הצטיידתי בנעלי שטח ובהרבה מים ושמתי פעמיי אל התל.
דוד המלך היה כאן?
תל צפית שוכן אי שם בין בית שמש לקריית מלאכי: אתר עצום בגודלו, יותר מ-500 דונם, שמזוהה עם העיר הקדומה גת פלשתים. זאת העיר שברח אליה דוד המלך מפני שאול, סיכון מחושב בהתחשב בכך שלפי התנ"ך, זאת גם העיר שממנה הגיע גוליית, שהיה מעין סלב מקומי. העיר נחשבה לאחת החזקות והמפותחות בסביבה וככל הנראה נחרבה בשנת 836 לפנה"ס בידי חזאל מלך ארם, מעין בריון אזורי שהקדיש לא מעט זמן להתקוטטויות גם עם מלכי ישראל ויהודה.
צמד החוקרים הבריטים פרדריק בליס ורוברט מקאליסטר היו הראשונים שחפרו באתר בשנת 1898, ומאז המתינה העיר הקדומה בשקט, מתחת לערימות עפר ובוץ, למתנדבים מכל העולם שיחשפו את סודותיה.
"החפירה הראשונה במקום נעשתה מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל במאה ה-19. מאז ננטש האתר ומלבד חפירות לא מסודרות של משה דיין בשנות ה-60 וה-70 אנחנו בעצם הראשונים שחזרו לחפור בתל בצורה מסודרת", מספר פרופ' אהרון מאיר מאוניברסיטת בר־אילן, שעומד בראש החפירות במקום כבר יותר משני עשורים.
לדבריו, מכיוון שבאזור שכן כפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות, ארכאולוגים רבים חששו לחפור במקום מתוך מחשבה שחורבות הכפר מכסות את מרבית השרידים. "הראינו שהאתר גדול בהרבה, ולכן יכולנו לחפור שלא בתחומי הכפר".
במשך השנים נחשפו בתל ביצורים מרשימים, כלי פולחן ואפילו מזבח אבן עתיק. אחדים מהחפצים מוצגים במוזאון לתרבות פלשתית בעיר אשדוד.
סטארט-אפ ישראלי
בסוף שנות ה־90 הגיע אל האתר קומץ סטודנטים מהאוניברסיטה, ומיד אחריהם החלו החפירות לעניין עוד ועוד אנשים מכל העולם. במשך השנים נהרו אל האתר מכל קצות העולם, למשל מארצות הברית, מקנדה, מאוסטרליה, מאנגליה, מאיטליה, מגרמניה, משווייץ, מקוריאה ומסין.
"מגיעים בעיקר נוצרים ויהודים", מודה פרופ' מאיר, "אבל פה ושם היו לנו משתתפים מוסלמים, אם כי לצערי, עדיין מדובר במיעוט. יש פה אווירה של גיוון תרבותי ודתי והזדמנות להכיר אנשים שסביר להניח שלא היית מכיר בהזדמנות אחרת. מי שמגיע נחשף לישראלים ולישראל אחרת, שונה מזאת שמוצגת בחדשות, וגם מכיר לעומק את עולם הארכאולוגיה, שישראל מובילה בו מבחינת התחכום במכשירים ובשיטות העבודה".
את ההנחה שמדובר בתחביב שמעניין רק קומץ אנשים בעלי תסביך אינדיאנה ג'ונס ממהר פרופ' מאיר להפריך. "המון אנשים בעולם מתעניינים בארכאולוגיה, בייחוד בזאת של ארץ ישראל", הוא קובע נחרצות. "יש כתבי עת פופולריים שיש להם עשרות אלפי מנויים. פעם בשנה מתפרסמת רשימת אתרים בכל העולם שאפשר להתנדב לחפור בהם, ואנשים מגיעים בהמוניהם".
אף שמדובר בהתנדבות שכרוכה במאמץ פיזי לא קטן, ההשתתפות בחפירה אינה חינם. תמורת הזכות למלא דליי עפר משלם כל משתתף מחו"ל 500 דולר בקירוב. תוסיפו לזה את הוצאות הטיסה ואת עלות מקומות הלינה בסופי שבוע שבהם המחנה אינו פעיל, ותקבלו סכום שבהחלט יכול להספיק לבילוי בטן-גב ביעד מבוקש.
"מבחינת האנשים שמגיעים לכאן זאת חופשה לכל דבר, ועל חופשות משלמים", אומר פרופ' מאיר. "המתנדבים הם לא פועלים ולא כוח עבודה חינם. הם שותפים מלאים לתהליך החשיפה, מקבלים הסברים על כל שלב ותשובות לשאלות שעולות. זאת חוויה, ואני יכול להעיד שמעולם לא נתקלתי במישהו שאמר, 'לא נהניתי'. כשנופלת בחלקך הזכות לחשוף בעצמך חפץ עתיק, זאת חוויה שנשארת איתך במשך שנים".
אגב, מתברר ששיטת גיוס מתנדבים מכל העולם לחפירות ארכאולוגיות, שגם משלמים על התענוג, נוסדה בישראל. את הרעיון המציא הארכאולוג יגאל ידין בחפירות בתל חצור. מאז אימצו את הסטארט-אפ הזה מנהלי אתרי חפירות בכל העולם.
זהירות, נחשים
היום הראשון לחפירות היה נינוח מאלה שבאו אחריו (ובהם מתחילים ב־4:00 לפנות בוקר ומסיימים בשעה 13:00 בצהריים בשל החום המתיש). בין המשתתפים יש, למשל, אם ובנה הכומר, שהגיעו מאזור ניו יורק לחוות חוויה משותפת; אח ואחות מקנזס שזהו הביקור הראשון שלהם בישראל ; זוג צעיר מיוטה שמבלה במעין ירח דבש;
ויש גם משתתפת שהגיעה לבדה משווייץ בפעם השנייה, וכמוה בחור צעיר מסין, וכמובן, קבוצות שלמות של סטודנטים מארצות הברית ומאוסטרליה שוויתרו על חופשת הסמסטר והגיעו לכאן עם המרצה שלהם.
בשעות הערב שמעו המשתתפים הזרים הסבר על אופי החפירה ועל כללי הזהירות. גם אנחנו, הישראלים, שמענו את הפירוט הזה, אבל בתוספת דגש: תפקידנו כשגרירים וחשיבות הפיכת הפגישה עם ישראל לחוויה חיובית ומסבירת פנים. גם השאלה שמרחפת מעל – מה קורה כשנורים טילים מכיוון עזה – היא תרחיש רלוונטי.
לפני שנתיים בערך יורטו טילים מעל ראשיהם של חברי המשלחת ממש. לאורחים הובהר שאם תישמע אזעקת אמת, יהיו הישראלים אחראים לחבריהם מחו"ל, ירגיעו אותם ויראו להם כיצד לנהוג. בכל זאת, איש אינו מעוניין בנטישה המונית באמצע עונת החפירה.
למחרת בבוקר, כשעדיין היה חשוך בחוץ, יצאנו בשני אוטובוסים אל האתר ומהר מאוד הושלכו ערמות דליים לכל עבר ושלל מכושים בגדלים שונים, מברשות ומעדרים הורדו אל שטח החפירה. ואולם הדבר הראשון והחשוב באמת, לפני שמתחילים בעבודה, הוא הקמת מתחם ארוחת הבוקר.
מכיוון שחורף גשום עבר על ארצנו המדברית, הייתה המשימה ביומיים הראשונים קודם כול לחימה עקשנית בעשבייה הפראית. קולות של חשש קל נשמעו כשהזכיר לנו מנהל השטח ג'ף להיזהר, כי בין השיחים מסתתרים בוודאות נחשים ועקרבים. כבעל הניסיון הוא הציע לנו קודם לרשרש קצת בכלי העבודה ולתת לבעלי החיים שהות לחפש לעצמם מקום אחר.
כשהסתיימה מלאכת ניקיון השטח וחשיפתו נותרה עוד משימה אחת לפני שהתחלנו לעבוד באמת: התקנת שלושה עמודים שיונפו עליהם דגל ישראל, דגל ארצות הברית ודגל הפיראטים – שיסמל את גאוות היחידה של חברי השטח, אחד מחמישה שנחפרים בו-זמנית, לקול ההמנון שהוא לא יותר מזמזום הנעימה של הסרט "שודדי הקאריביים".
החום, הזיעה וסחיבת עשרות דליי עפר במעלה הגבעה בכל שעה, וההתרגשות ממציאת חרס מעוטר בסגנון מיקני, עזרו לכולם להתגבר על פערי השפה. לאט-לאט התפתחו שיחות היכרות, המלצות על יעדים שכדאי לבקר בהם בארץ או סתם בדיחות שכנראה אינן מצליחות להצחיק בתרגום מעברית לאנגלית.
"בהתחלה הרגשתי שאנחנו באים מתרבויות שונות, שיש פערי שפה", מספרת יונג שי מהונג קונג, "אבל אחרי שעבדנו יחד, ובעיקר הזענו יחד, נוצר קשר והתחלנו לדבר יותר זה עם זה".
מבחינתה, הרגע המרגש היה כשחשפה שן אנושית, ככל הנראה של ילד בן עשר בערך. "לפני כן מצאתי עצמות של בעלי חיים וכשמצאתי את השן של הילד התרגשתי מאוד. לא יכולתי שלא לחשוב מה קרה באזור הזה. האם זה קורבן של הצבא של חזאל? חשבתי שהוא ודאי מת כי לא הצליח לברוח או שהוא נהרג מיד כשהמתקפה התחילה".
נועם בר דוד, סטודנט לארכאולוגיה וללימודים קלאסיים, כבר הספיק לחפור בתל במשך חודש שלם בשנה שעברה וכבר פחות מתרגש ממציאת כדים רגילים, אבל גם הוא מספר שמדובר בחוויה ששום ביקור במוזאון הנחשב ביותר אינו משתווה לה.
"זה הכי קרוב לחזרה בזמן. בשטח שחפרתי בו מצאנו עדויות מוחשיות לאלימות שהתחוללה במקום בזמן מסע החורבן של חזאל. מצאנו עשרות, אולי אפילו מאות, כלים שבורים וראשי חצים. זה גורם לך לעצור רגע ולחשוב על הסיטואציה שחייל ניפץ כד, והיד שלך היא הראשונה שנוגעת בו אחרי 3,000 שנים".
על השאלה אם הוא חושב שחוויית החפירה בארץ יש בה כדי לשנות את התדמית של ישראל בעולם הוא אומר שבסופו של דבר לא מדובר במסע הסברה. "אתה נחשף לאנשים שכנראה לא היית מכיר אחרת. איתי היו בחדר שני סטודנטים מארצות הברית שלא קשורים בכלל לארכאולוגיה אלא באו מעולם המוזיקה ומנהל העסקים. לדעתי, לרבים אין באמת דעה פוליטית על ישראל, ולאמריקאים במיוחד.
"עם זה אני גם לא חושב שאם למישהו יש דעה שלילית על ישראל הוא ישקף אותה למקומיים שחופרים איתו. אני לא חושב שמי שמגיע הוא אוטומטית תומך ישראל. צריך להבין שמאז האביב הערבי ישראל הפכה למקום מועדף לחפירה. שלא כמו בירדן, במצרים וכמובן בסוריה, כאן יש הרגשה של ביטחון וכמובן, בארץ ישראל יש הרבה מאוד תקופות היסטוריות, כך שהיא מעניינת".
היית משלם כדי לחפור בחו"ל?
"אין ספק. המקום המועדף עליי הוא יוון. אני חושב שאי אפשר ללמוד ולהבין בלי להיות בשטח. מצד אחד אתה נמצא במקום פתוח, בטבע. מצד שני אתה צריך להתנהל כמו במעבדה".
הקשר האיראני
בין חפירות לניתוח אלפי הממצאים שנחשפים מתוך העפר בכל עונת חפירה מתחזק פרופ' מאיר בלוג באנגלית שמושך אליו עשרות קוראים מתעניינים בכל יום. הם קוראים בו על המתרחש באתר בזמן עונת החפירה ועל ממצאים שחשיבותם מתבררת בהמשך במעבדה המשוכללת שבמרתפי האוניברסיטה.
בשנה האחרונה הוא אף החל ללמד קורס אקדמי באינטרנט שפתוח חינם למשתתפים מכל העולם ועוסק בממלכת ישראל ויהודה בתקופת המקרא. "בקורס אני מבקר באתרים שונים, משוחח עם מומחים, מראה חפצים ומודלים תלת־ממדיים,והמשתתפים מקבלים חוויה אחרת משיעור רגיל בכיתה".
בקורס הראשון השתתפו 4,000 איש בקירוב מכל העולם – מארצות הברית, ממרכז אפריקה, מבורמה וגם ממדינות שאין להן יחסים עם ישראל כמו איראן, אפגניסטן ופקיסטן. "נכנסו אנשים מכל מקום שרק אפשר לחשוב עליו", הוא מספר בהתלהבות. "היו משתתפים כמעט מכל מדינה ערבית. זה ממש עולם אחר".
בשנה הקרובה מתכוונים להצמיד לקורס תרגום בשלל שפות: גרמנית, פורטוגזית, רוסית, ערבית וסינית.
הקורס והבלוג כבר הצליחו לעניין כמה ממשתתפיו להצטרף לחפירות בעונה הבאה, ופרופ' מאיר מקווה שביום מן הימים יגיעו לתל צפית גם משתתפים ממדינות שכרגע יכולים רק להתעדכן במתרחש באינטרנט. "אני חושב שבעוד שנתיים אפסיק לחפור משום שאחת החובות של ארכאולוג היא לא רק לחפור אלא גם לפרסם את הממצאים, ואם אמשיך לחפור עד גיל 80, זה כנראה לא יקרה".
אתה עוד מאמין שתמצא את הקסדה של גוליית?
"אסתפק גם במציאת כתובת של חזאל מלך ארם שמספר שהוא היה כאן והוא שאחראי לחורבן".
שבוע החפירה מסתיים בערב פיצה שמח במיוחד ובו מקבלים המשתתפים ששבים הביתה תעודה ולחיצת יד אמיצה. בשלושת השבועות הבאים יגיעו מתנדבים אחרים ויחשפו עוד ועוד ממצאים מהעפר.
ואיך אני שרדתי בשבוע הזה? אמנם היה מפרך וגיליתי שרירים שלא ידעתי על קיומם, אבל גם כיף גדול עד שהבטחתי לעצמי לחזור. אולי בשנה הבאה. בינתיים אני עדיין מתאוששת.
