כשמקשיבים לראפר היהודי אמריקאי קושה דילז, שעשה עלייה לפני שלושה חודשים, קשה לזהות בשירים שלו, רובם קלילים, מצחיקים ומערבבים עברית, אנגלית ויידיש, את דרך החתחתים שעבר בחייו.
קושה דילז. "אני שר על יהדות וציונות בכל מקום. נראה מי יעיז לגעת בי" | צילום: ריאןקושה דילז. "אני שר על יהדות וציונות בכל מקום. נראה מי יעיז לגעת בי" | צילום: ריאן
קושה דילז. "אני שר על יהדות וציונות בכל מקום. נראה מי יעיז לגעת בי" | צילום: ריאן
וקושה דילז (תרגום: מלפפון חמוץ) עבר לא מעט עד שהפך לראפר מפורסם שמופיע על הבמות הגדולות באמריקה. המוזיקה שלו משקפת את הקצוות של סיפור חייו: יש בו התמכרות לסמים וריצוי של שלוש תקופות מאסר, ויש בו גם גאווה גדולה בשורשיו היהודיים.
השבוע, למשל, הוא הוציא את שירו החדש 'שמוזינג', שבו הוא מופיע בתלבושת של חרדי המרקד ברחובות יפו, שולף את המילים 'שמנדריק', 'טוכעס' ו'שיקסעס' ומביע חיבה לגפילטע פיש. במקביל הוא שר את '15 שנה אחר כך', שמגולל 15 שנות שיקום מהתמכרויות לסמים ואלכוהול.
מי שמקשיב היטב יכול לזהות גם ב'שמוזינג' ההיתולי לכאורה את שאריות המאבקים. "תמיד הייתי 'שמוזר'", הוא מחייך. "שמוז מלשון ה'שמועסן' ביידיש, שמשמעו פטפוט. תמיד דיברתי את דרכי לאנשים, גם בתקופת הסמים והכלא. לשמחתי בשנים האחרונות השמוזינג הביא אותי למקומות טובים".
המקומות הטובים היו הופעות עם הראפרים הנחשבים בעולם כמו מתיסיהו, סנופי דוגי דוג, C-Rayz Walz ,Cage the Elephant ו־Yak Ballz. הוא זכה בקרב הראפ 'סאמר ג’אם' והופיע בפסטיבל סנדנס. "קשה להיות מפורסם במדינה עם עשרות אלפי ראפרים אבל אני מופיע בכל מקום שרוצים אותי. האלבום האחרון שלי הגיע במצעד הבילבורד למקום ה־42 בין אלבומי ההיפ הופ המובילים ואפילו נבחרתי לאחד מ־15 הראפרים היהודים המובילים בארצות הברית".
איך זה להופיע בארץ לעומת ארה"ב?
"תענוג. כאן אתה מיד הופך למשהו מיוחד, שם אתה אחד מאלפים. ההיפ הופ בארץ נמצא בחיתוליו. אנשים פה אומרים לי שאני לא נראה כמו ראפר. מצפים לשרשרת ולכובע הפוך. בארצות הברית כבר מבינים שהראפרים נראים כמו כולם".
שמוזינג, יו נואו
קושה דילז הוא בעצם רמי אבן־אש, בנם השלישי של מהנדס ואחות מקרית טבעון שהגיעו בתחילת שנות ה־80 לניו ג'רזי. "הייתי ילד קטן ומוזר שסבל מהפרעות קשב וריכוז וכל הזמן חשב איך להיות יותר מקובל בחברה", הוא אומר, "למרות שהייתי ספורטאי לא רע בכדורגל ובמיוחד בהיאבקות, לא מצאתי את מקומי. לקראת סוף שנות ה־90, כשהייתי בתיכון, היפ הופ היה דבר גדול. החבר'ה עישנו גראס, חגגו במסיבות, תפסו ראש ושיחקו עם המילים.
"אנשים התחילו להופיע ולהתחרות כשהם מחברים שירים בסגנון חופשי. מכיוון שאני אוהב תחרויות, מצאתי את עצמי מחבר מילים, וגיליתי שיש לי כישרון לזה. הראש שלי היה מהיר וראה את המשפט הבא. היכולת שלי לחשוב כמה צעדים קדימה מתאימה לסגנון החופשי הראפרי. המשכתי בזה גם כשהגעתי לראטגרס, האוניברסיטה שבה למדתי ספרות אנגלית".
בנוסף לספרות פגש שם הסטודנט את עולם הסמים. "בהתחלה רק השתמשתי, אבל אז גם מכרתי, כי חשבתי שכסף יחזק את המעמד שלי. ככה זה באמריקה, כסף שווה מעמד. תמיד אהבתי למכור. הייתי טוב בלשכנע אנשים לקנות דברים כמו זיקוקים וסוכריות. שמוזינג, יו נואו".
"ביליתי בין הסורגים שני ימי הולדת מונומנטליים מבחינת הדיכאון שבו הייתי" | צילום: ריאן"ביליתי בין הסורגים שני ימי הולדת מונומנטליים מבחינת הדיכאון שבו הייתי" | צילום: ריאן
"ביליתי בין הסורגים שני ימי הולדת מונומנטליים מבחינת הדיכאון שבו הייתי" | צילום: ריאן
סמים זה לא זיקוקים.
"אבל יש בזה הרבה יותר כסף ותחושת אדרנלין בגוף. הייתי צעיר וטיפש וחשבתי שאני בסרט 'פני צלקת'. הרגשתי חשוב כשקיבלתי הודעות מלקוחות בביפר".
אבן־אש נתפס ונשפט. מגיל 18 עד גיל 21, כשמרבית חבריו שקדו על תואר במכללה, הוא נכנס ויצא מהכלא שלוש פעמים. "ביליתי בין הסורגים שני ימי הולדת מונומנטליים מבחינת הדיכאון שבו הייתי. הפעם הראשונה שהמשטרה עלתה עלי היתה באוניברסיטה, כשהשוטרים הגיעו לאזור שבו מכרתי. זרקתי את התיק עם החומר והתחלתי ללכת רגיל, חשבתי שככה הם לא יעלו עלי. אבל הם תפסו ואזקו אותי. חשבתי שלא יעשו לי כלום כי זו הפעם הראשונה, אבל הכניסו אותי לחצי שנה לכלא. הייתי בשוק".
ובכל זאת המשכת.
"לא למדתי לקח. הסיבוב הראשון בכלא לא השפיע עלי, אפילו הכרתי חבר'ה חדשים שאפשר לעשות איתם עסקים. במאסר השני הגעתי לשפל הכי גדול בחיים שלי. ואז החלטתי להתנקות".
מאחורי הסורגים, בשנת 2000, קרא אבן־אש בתנ"ך לראשונה. "התפילות והחיבור לדת עזרו לי", הוא מסביר. "כשהשתחררתי למדתי בישיבה במנהטן, שם ארגנו לי ולכמה אסירים משוחררים מקום לגור בו תמורת מאה דולר, בתנאי שנלמד תורה. התגוררתי שם חודש".
אבל אתה לא דתי.
"יש לי אמונה, וזה מה שחשוב. אני יהודי הרבה יותר מאמין מיהודים אחרים שיש להם כיפה על הראש. בזכות היהדות היום אני לא שותה אלכוהול, לא משתמש בסמים, הולך לחדר כושר, עושה מוזיקה ומנסה להיות יהודי קשוח. המוזיקה החליפה את הסמים. אני מנסה לגרום לאנשים לוותר על הדברים השליליים שהם עושים לטובת המוזיקה. פעם תמיד היו עלי סמים, היום יש לי תקליטורים".
בלי גסויות
כשהשתחרר מהכלא החל קושה דילז לעשות מוזיקה, אבל כיוון שפרנסה היא לא הביאה הוא חיפש עבודה יציבה יותר. "במדור הדרושים מצאתי ג'וב של מוכר חלקות קבורה. היה די מוזר לעבור מדלת לדלת ולמכור חלקות קבורה, אבל בהחלט מעניין. עזבתי כשהתחלתי להרוויח כסף מהופעות בבתי כנסת ולפני קהילות יהודיות. רוב ההזמנות הגיעו בעקבות ההופעות שלי עם מתיסיהו".
בהיפ הופ יש המון מילים גסות. איך זה משתלב בבית הכנסת?
"כשהתחלתי כל הטקסט היה מלא בקללות, אבל כשביקשו ממני להופיע בבתי כנסת לא קיללתי. יש לי נקודת מבט ייחודית על החיים ושירים רבים שמוסיפים לז'אנר את הציונות והיהדות שלי. אני מאוד גאה להיות אומן ראפ יהודי'".
אגב, איך נולד השם קושה דילז?
"היה לי חבר איראני שחשב שמלפפונים חמוצים כשרים (זה התרגום של קושה דילז). זה שם מצחיק ומקורי שיתאים לראפר יהודי. למלפפון גם היתה קונוטציה סקסיסטית שהתלהבתי ממנה אז".
כלה יהודיה
כדרכם של ראפרים שמניפים דגלי מחאה, גם קושה דילז מוביל בטקסטים מחאה משלו. "תמיד הייתי ציוני אדוק ויהודי שנלחם באנטישמיות, והיום אני עושה את זה באמצעות המוזיקה שלי", הוא אומר.
"בנוסף לשירים על התמכרות, בדידות, יחסים ומשברים, כתבתי שירים חזקים, למשל על רצח הספורטאים הישראלים במינכן, כדי שאנשים יידעו מה קרה שם ויבינו שיש לנו זכות לרדוף את הפושעים. כתבתי גם את השיר 'הכיבוש האמיתי', על אנשים שיוצאים נגד ישראל למרות שמעולם לא ביקרו בה ושופטים על פי מה שראו בטלוויזיה. אני מקבל מדי פעם תגובות נאצה בגלל שירים כאלה, אבל המטרה שלי היא לייצג את ישראל דווקא בקהילות לא יהודיות".
מה דעתך על גלי האנטישמיות בארצות הברית?
"היא הרבה יותר גדולה מכפי שהתקשורת מדווחת. גם כשעוסקים בזה, זה בנגיעות קטנות. הכי עצוב לי שבתעשיית המוזיקה והבידור אף אחד לא עוסק בזה".
אתה מדבר על זה.
"אני שמח שאני מגיע למודעות, אבל זה לא מספיק. בעיקר בשיר כמו 'שואה', שנפתח במילים Never Again. סיפרתי בו על בני משפחתי שנרצחו במחנה הריכוז אושוויץ, ולשמחתי היתה התעניינות".
אתה לא מפחד שיפגעו בך?
"ממש לא. אני הולך בגלוי עם מגן דוד ושר על יהדות וציונות בכל מקום. נראה מי יעיז לגעת בי".
על רקע ההצלחה שנחל מעבר לים, ההחלטה של קושה דילז לעלות לארץ נראית קצת מוזרה. אבל לו דווקא יש הסברים: "כל החיים רציתי לעלות לישראל", הוא אומר. "זה לא כזה נורא לגור כאן מבחינה מקצועית. בעידן האינטרנט אתה יכול לגור איפה שבא לך. יש המון ראפרים שחולמים להגיע לישראל. ירושלים היא מרכז העולם גם לנוצרים. מכאן אני יכול להגדיל את קהל המעריצים שלי גם לאירופה. זה לא קורה באמריקה".
עם דחיפה קטנה ועזרה גדולה מארגון 'נפש בנפש' הוא נחת כאן לפני שלושה חודשים והתמקם בדירת שותפים ביפו. "אני מביע את עצמי כאן בדרכים שלא חשבתי שאוכל. אפילו הופעתי בבארבי".
מצטער על השאלה הבאה.
"אני יודע מה אתה רוצה לשאול. רק בישראל שואלים שאלות כאלה, אבל אני דווקא אוהב את זה. אז כן, ברור שאשמח להתחתן עם ישראלית. אין מקום יותר טוב בעולם למצוא זוגיות מאשר בישראל".