אי שם באמצע שנות ה־30 של המאה הקודמת, נדבק ד"ר פאול לאופולד בחיידק הג'ודו. בהדרכתו של אלפרד רודה, הוא החל את צעדיו הראשונים במועדון הג'ודו הראשון בפרנקפורט, אבל כשהנאצים עלו לשלטון הוא נאלץ לברוח עם משפחתו לאורוגוואי.
1 צפייה בגלריה
גבי, מיה וסבא ורנר
גבי, מיה וסבא ורנר
גבי, מיה וסבא ורנר
( צילום: קובי קואנקס)
אחרי שהתמקמה המשפחה, הקים הדוקטור יחד עם בנו ורנר את איגוד הג'ודו באורוגוואי. בשנת 1964, עלה הבן עם משפחתו לישראל, איגד סביבו 15 ג'ודוקות ויחד הם הקימו את איגוד הג'ודו בישראל.
מאז, הצמיחה המשפחה כמה וכמה אלופי ישראל בקטגוריה שלהם. בנו דני לאופולד, דאן 7 ומאמנה של יעל ארד המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל ושופט בינלאומי, בנו גבי לאופולד, מאמן בכיר ושופט בינלאומי בתחרויות, דאן 7 ומנהל רשת בתי הספר לג'ודו של החברה העירונית רחובות, בתו מיה, דאן 1 שזכתה לאחרונה באליפות אירופה הפתוחה במדליית כסף ואלופת ישראל עד גיל 21, ובנו עמית, מאמן מוסמך ושופט בינלאומי, דאן 4.

גאווה ישראלית

ורנר מתגאה בתחום הג'ודו בישראל אותו עזר לייסד, הישג לא מבוטל בייחוד לנוכח העובדה שלעומת ענפי ספורט אחרים הג'ודו דווקא הצליח להביא הרבה גאווה מקומית, "כשאני באתי לארץ לא היה ג'ודו, היה אולי אחוז אחד ממה שהג'ודו בישראל כיום", מספר ורנר. "הקמתי את התאחדות הג'ודו באורוגוואי, ובעולם כולו ובמיוחד באירופה ובארצות הברית היו מועדונים יחסית מפותחים, לא כמו היום, אבל הבסיס כבר היה קיים. רציתי משהו דומה בישראל, יצרתי קשר עם כל מי שעשה ג'ודו בישראל, 15 אנשים בערך, הקמנו את ההתאחדות ולאט־לאט התקדמנו. היום הג'ודו בישראל הוא בין הטובים בעולם".
האמנת שהמשפחה שלך תהיה כל כך מעורבת בתחום הג'ודו בישראל?
"לא כולם עושים ג'ודו אבל רבים מהם כן. אני למדתי מאבא שלי שלמד ג'ודו אחרי מלחמת העולם הראשונה, הבנים והנכדים שלי עושים ג'ודו ואולי גם הילדים שלהם יעשו, האם אני אראה את זה? אני לא יודע, אבל אי־אפשר לדעת".
הוא מספר שלתחרויות בארץ הוא עדיין מגיע, גם אם הן באילת, אבל על תחרויות בחו"ל הוא כבר מוותר, "אני בכל זאת מבוגר", הוא מסביר בחיוך, "עוד חודשיים אהיה בן 95".

"לא מחפשים אלופים"

לוורנר יש חמישה נכדים מבנו גבי, שפרש מתחרויות אחרי שנפצע אבל ממשיך בתחום כמאמן ושופט. שניים מהם, מיה ועמית, עוסקים כיום בג'ודו באופן מקצועי. "כל הילדים בילדותם היו בג'ודו, מי שהתמידו היו מיה ועמית", מסביר גבי. "היום אני ודני אחי מאמנים יחד את מיה".
ורנר: "הרצון צריך לבוא מהילד, לא מהמאמן ולא מההורה, חשוב שיהיה הורה מעורב אבל לא הורה מתערב"
הוא מספר שהיה חשוב לו שילדיו יעסקו בג'ודו, גם אם רק בילדותם, כדי לרכוש ביטחון עצמי, קואורדינציה, כושר וסיבולת, "לא בשביל להיות אלופים", הוא מדגיש, "אבל מי שזה החלום שלו, אנחנו לא נעמוד בדרכו".
מרגש אותך לראות את מיה עומדת על מזרן בינלאומי ומקבלת מדליית כסף?
"כן, אני בעצמי הייתי חבר בנבחרת ישראל, הייתי אלוף ישראל כמה פעמים, וייצגתי את המדינה כמה פעמים, אני יודע מה זה לעמוד על המזרן בחו"ל".
איך עברה תקופת הקורונה על מועדון הג'ודו?
"בזמן הקורונה דני ואני הכנו למיה אימונים, ומתי שהיה צריך לבשתי בגד והיא עשתה עלי תרגולים, אפילו אחותה הקטנה הסכימה שתתאמן עליה, ככה עברנו את התקופה עד שהחזירו את האימונים בווינגייט ואז גם קיבלתי אישור שתתאמן במועדון הג'ודו".
במועדון הג'ודו של החברה העירונית רחובות מתאמנים ילדים מגיל ארבע ויש גם קבוצת מבוגרים, כשהמתאמן הוותיק מכולם בן 65. גבי מספר, "בהתחלה חזרו להתאמן רק הילדים התחרותיים ומאפריל חזרנו לפעילות, חצי לא חזרו, יש כאלה שיש להם חשש ואני מבין אותם, הם ילדים והם לא מחוסנים".

אימונים עם האחות הקטנה

מיה מתאמנת כבר מגיל ארבע, ולאחרונה זכתה במדליה המשמעותית ביותר שלה, מדליית כסף באליפות אירופה הפתוחה. היא מספרת שבתקופת הקורונה לא היו לה הרבה תחרויות במטרות שאליהן היתה יכולה לכוון, ולמעשה התחרות הזו היתה הראשונה מאז הקורונה, "בארץ חזרנו פחות או יותר לשגרה, אבל באירופה השגרה עוד לא חזרה".
כשהתחילה הקורונה מיה עוד היתה בשירות הצבאי במוקד 104 של פיקוד העורף, "בתקופת הצבא השגרה נשארה שני אימונים ביום, אבל בכל שאר הזמן הייתי בצבא. הייתי קמה בחמש בבוקר, עושה אימון ואחרי הצבא עושה עוד אחד. בספורט תחרותי אתה מתמכר ורוצה לעשות אותו כל הזמן, והקורונה היא הכי הרבה זמן שלא עשיתי ג'ודו עם מזרן ובן זוג. למזלי יכולתי לעשות על אבא שלי, אחי ואחותי וריאציות שיהיו דומות לג'ודו, מבחינה פיזית עליתי קטגוריה לפני הקורונה ומנטאלית עשיתי עבודה נורא קשה, בתקופה שלא היו תחרויות התחזקתי מנטאלית והכרתי את עצמי מחדש, כי מי אני בלי ג'ודו?"
מיה: "אולימפיאדה זה חלום של כל ספורטאית בנבחרת היום, כל אחת רוצה להיות הכי טובה שאפשר במה שהיא עושה. נכון להיום אני מסתכלת מטרה־מטרה, אימון־אימון וקרב־קרב"
מיה מספרת על יתרון נוסף שהיה לקורונה: "שניים או שלושה אימונים אחרי שחזרנו מהקורונה נפצעתי בכתף, פציעה שנחשבת די קשה. נכנסנו לסגר השני וזכיתי לעבור שיקום שלא כל ספורטאי מצליח לעשות, כשאתה רץ מתחרות לתחרות וממטרה למטרה זה בלתי אפשרי, שלושה חודשים רק שיקמתי את הכתף והיום אני רואה את התוצאות, אז יש שלילי ויש חיובי לקורונה".

"מדליית כסף זה נחמד, אבל זהב יותר"

כילדה שראתה את אבא שלה מאמן, מיה חשבה שג'ודו הוא כמו משחק, "בגיל הזה התאמנתי עם מאמן ולא התאמתי מבחינה רגשית, היה לי קשה להפסיד, בגיל חמש באמת התחלתי ובגיל שש אבא התחיל לאמן אותי".
זו אהבה לתחום או מחויבות משפחתית?
"אני עושה את מה שאני אוהבת, אני נהנית מהג'ודו ואני גם נהנית להצליח במה שאני עושה. בתור ילדה אני זוכרת בעיקר הפסדים צורבים, הייתי בקבוצה בעיקר עם בנים, היו הבדלים פיזיים והזיכרון הוא של הרבה נפילות באימונים, כשאני שואלת את אבא שלי אז הוא מספר על המון ניצחונות אבל אותם משום מה אני לא זוכרת".
חולמת על האולימפיאדה?
"כן, אבל לא ל־2021. זה חלום של כל ספורטאית בנבחרת היום, כל אחת רוצה להיות הכי טובה שאפשר במה שהיא עושה, בין אם בג'ודו, כדורגל או כדורסל, נכון להיום אני מסתכלת מטרה־מטרה, אימון־אימון וקרב־קרב".
ביוני הקרוב תעלה מיה על המזרן באליפות ישראל עד גיל 23, כיום היא מחזיקה בתואר אלופת ישראל עד גיל 21. "ברגע שיודעים שיש תחרות מקווים תמיד לקבל את התוצאות הטובות ביותר, כי אני לא מסתפקת בכסף, זה נחמד, אבל זהב זה יותר טוב".
ורנר, איך שומרים על הגחלת?
"אני תמיד אומר שזה עניין של אישיות, הרצון צריך לבוא מהילד, לא מהמאמן ולא מההורה, חשוב שיהיה הורה מעורב אבל לא הורה מתערב".
גבי: "אני אומר להורים של החניכים שלי, חנוך הנער על פי דרכו, לי יש שני ילדים בג'ודו, ילד במוזיקה, ילדה בתיאטרון וילד בהייטק, כל אחד במה שטוב ללב שלו".