"ניסיתי לחזור למשחק פעיל. הייתי מגיע הביתה, בוכה מכאבים, לא מצליח להירדם. לא הצלחתי לדרוך על כף הרגל. שני ניתוחים, חצי שנה של מנוחה מוחלטת ושיקום ארוך - לא הועילו. כבר פחדתי שתהיה לי נכות משמעותית. בסוף הכאב הכריע אותי ובהתייעצות עם הרופאים נאלצתי לפרוש - שנה בדיוק אחרי הפציעה בברך". כך תיאר השבוע דורון רוזנקוביץ' את הרגעים שגרמו להודיע לפני כחודש על סיום הקריירה הספורטיבית הארוכה והמגוונת שלו.
רוזנקוביץ'רוזנקוביץ'
רוזנקוביץ'
(צילום: קובי קואנקס)

טלפון מבוני

רוזנקוביץ', בן 39, נשוי ואב לארבעה ילדים, זכה במהלך השנים לתואר המחמיא של 'קבלן עליות'. שש עליות ליגה יש ברקורד שלו, שלוש מתוכן בקבוצות מהאזור: ס. נס ציונה, הפועל מרמורק ומכבי שעריים. הוא הספיק לשחק גם בעירוני ראשל"צ, בנחלת יהודה ובמכבי בן צבי נס ציונה.
התוכנית המקורית של השוער הייתה להיות שחקן שדה. השבוע הוא נזכר ביום מכונן בחייו כשהיה בן 7. "אבא שלי רשם אותי לחוג במכבי ת"א, והייתי שם שחקן שדה. כנראה שזיהו בי כשרון מסוים והקפיצו אותי ישר מביה"ס לכדורגל לקבוצה ששיחקה בליגה. יום אחד הגיע המאמן שלנו, יהודה לבני, ושאל מי רוצה לעמוד בשער. הייתי עייף מהאימון ואמרתי 'אני'. נתתי שם כמה זינוקים, לא יודע מאיפה זה בא לי".
ו...
"אבא שלי בא לאסוף אותי בסוף האימון, ולבני קרא לנו. הוא אמר שממחר אהיה שוער. אמר שאני יכול להיות שחקן טוב, אבל שוער מצוין. בכיתי מאוד. אבא שלי קנה לי חולצה של שוער וכפפות. ואז יום אחד בוני גינזבורג, שהיה אז שוער נבחרת ישראל, התקשר אליי. זה ריגש אותי. הוא סיפר ש-20 שנה לפני כן לבני זיהה אצלו את הכשרון לעמוד בשער, ממש באותה הסיטואציה, כי גם הוא היה שחקן שדה. הוא ביקש שאקשיב לאינטואיציות של יהודה, ואמר: 'תראה לאן אני הגעתי'. שם התחיל המסע שלי כשוער כדורגל".
מי עוד שיחקו במחזור שלך?
"חבר'ה כמו אלי ביטון, טל בן חיים הבלם, אבי סטרול, דודו אברהם. בגיל נוער ראיתי שיש שוערים חזקים במכבי, ולא רציתי לשבת על הספסל. עברתי לנוער של עירוני ראשל"צ, שאותה אימנו שמוליק סולומון ז"ל ומנשה זיידנר. אמיר רוזנשיין היה אז מנהל מחלקת הנוער. היו לי שנתיים טובות, סיימתי שם כשחקן מצטיין ועליתי לבוגרים. אבל היה שם את אלכסנדר סאריץ' ולא ספרו אותי. ביקשו שארד לליגת המילואים שנפתחה אז, והבטיחו שאשחק. אבל בסוף העדיפו את שלומי בן חמו, והחלטתי לפרוש".
טוב, אנחנו כבר יודעים שלא פרשת...
"סולומון ז"ל בא אליי יום אחד, ואמר לי שהוא הולך לאמן את הפועל מרמורק בליגה א'. אמר שבונים שם קבוצה לעלייה, עם אייל גולן ועוד כמה כוכבים והציע לי לבוא איתו. אני זוכר שהוא אמר לי: 'אולי תחזור לכדורגל דרך הדלת האחורית של הליגות הנמוכות'. אחרי האימון הראשון במרמורק חנן עדני תפס אותי ואמר לי: 'אם אתה רוצה להיות פה - תחתום על חוזה לשלוש שנים. זה מה יש'. ממש לא רציתי, אבל בסוף חתמתי".
במדי שערייםבמדי שעריים
במדי שעריים
(צילום: אבי מועלם)
וזה הסתיים בעליית ליגה.
"כן, בשנה השנייה שלי שם עלינו לליגה הארצית, ולא יכולתי לשחק שם כי חודש אחרי שהשתחררתי התחלתי לעבוד בבנק דיסקונט. ומי ששיחק בליגה למקומות עבודה לא יכול היה לשחק בארצית. אז חיפשתי קבוצה בליגה א'. הלכתי למכבי רמת בן צבי, להפועל הרצליה כשהיה מותר לשלב שחקן אחד בכל קבוצה מהליגה למקומות עבודה. בהמשך שיחקתי בקבוצות מהאזור כמו נחלת יהודה, שעריים ונס ציונה ורשמתי עליית ליגה עם קרית גת".

עונה עם מתיאוס

היה לך פלירט קצר עם ליגת העל. קצר מדי?
" ב-2008 הייתי בכפר שלם והגיע לשם בני לם. הוא אמר שצריכים שוער שני במכבי נתניה. הקבוצה היתה אז בבעלות של דניאל יאמר, ולותר מתיאוס אימן אותה. חתמתי שם לשלוש שנים, והייתי שנה מחליף של לירן שטראובר. היו לנו שחקנים נפלאים כמו איתי שכטר, אלמוג כהן, דדי בן דיין, קלמי סבן, ראובן עובד, שלו מנשה, מרווין פרנסמן, וסיימנו את העונה במקום השני. כשיאמר עזב בקשו ממני לקצץ 50 אחוז בשכר, ואחרי שנה של חל"ת זה כבר לא היה כדאי מבחינתי - וחזרתי לליגות הנמוכות".
אז בחרת חיים יציבים מבחינה כלכלית על פני הסיכון שבניסיון להמשיך בליגת העל.
"ואני לא מצטער על כך. חשבתי תמיד שעדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ. למדתי מנהל עסקים, התפתחתי, בניתי משפחה, נהניתי בכדורגל, וגם בבנק התקדמתי. לפעמים החיים לוקחים אותך לאן שהם לוקחים. בנוסף, אני טיפוס מוביל שאוהב לדחוף את כולם - וקשה לעשות את זה כשוער שני. היו אז בליגת העל שוערים גדולים כמו שמוליק קורנפיין, דודו אוואט, ניר דוידוביץ', 'שורה' אובארוב, שגיא שטראוס ואקאקי דיוודזה. הביאו אז הרבה שוערים זרים, ושוערים כמוני, וכמו גליל בן שנן למשל, לא קיבלו הרבה צ'אנסים".
הקהל תמיד אהב אותך.
"אולי בגלל שבכל מקום תמיד נתתי את המאה אחוז שלי, והשארתי את הדם שלי על המגרש. האוהדים ראו את זה. אף אחד לא יכול להגיד שלא הייתי רציני או שמכרתי אותו. כנראה שבגלל זה היה לי חיבור טוב לקהל, כמו בשעריים".
"הקהל אהב אותי אולי בגלל שתמיד נתתי את המאה אחוז שלי והשארתי את הדם שלי על המגרש, בכל מקום. כמו שקרה בשעריים. האוהדים ראו את זה. אף אחד לא יכול להגיד שלא הייתי רציני או שמכרתי אותו"
היה משהו מאוד מיוחד בעונת העלייה שלך עם שעריים לליגה הלאומית.
"זאת הייתה עונה מטורפת. למעשה הייתי שלוש קדנציות בשעריים. כשאלדד פרי הגיע עשינו עלייה עם שחקנים כמו שי אבוטבול, סלים טועמה, שי רביבו, חיים מלכה, גיל יצחק. קבוצה מפחידה. כשחקנים קיבלנו כל מה שביקשנו ולא היה חסר לנו כלום. ברמה של קיסמים. בדיעבד זה היה פספוס שלא המשכתי שם. היה מו"מ, והייתי צריך לצאת לחל"ת מהעבודה כדי לשחק בלאומית. שעריים חשבו שזה יהיה יקר מדי מבחינתם, והביאו את בן רהב. בעונת העלייה היינו מגיעים למשחקים עם גב של 3,000-4,000 אוהדים. יש לי כנמה תמונות מרגשות שבו רואים אותי עם כל הקהל הזה ברקע, והן מאוד יקרות לי".
עוד רגעים יקרים ומרגשים בקריירה?
"אני זוכר שהתרגשתי כשהגענו עם נחלת לשמינית גמר הגביע נגד אשקלון, ששיחקה אז בליגת העל. הייתי בן 22. עם נס ציונה הגענו לשמינית גמר גביע הטוטו, והפסדנו להפועל רמת גן. לכל העליות היה טעם נפלא. אני זוכר הרבה מעונת העלייה בקריית גת, שם הייתה לנו עונה חלומית".
מה הן המחשבות שלך לעתיד?
"מדגדג לי להישאר בכדורגל. אולי באימון שוערים, אולי להיות מנכ"ל. אבל הכל עדיין טרי לי, ואני לא ממהר להחליט. צברתי הרבה חוויות וחברים בכדורגל. נהניתי, שמחתי, התרגשתי. לא מצטער על אף דקה".