נתי כהן הוא כנראה מסוג המאמנים שלא אוהבים (או לא יודעים) להשתמש במרפקים. כנראה גם לא מאלה שיישבו עם בעלי קבוצות בבתי קפה או שיתקשרו להתחנף לסוכנים, רק בשביל שיסדרו להם ג'וב. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאיש מקצוע שנחשב לאחד המוערכים והרציניים ביותר בכדורסל הישראלי כבר לא מעט שנים, מוצא את עצמו עובד במרבית הקריירה בליגה השנייה ומתרוצץ במקביל במחלקות נוער שונות כדי להתפרנס?
בעונה הקרובה יאמן כהן בן ה־47 את הפועל חבל מודיעין הצנועה בליגה הלאומית, ובמקביל ימשיך בתפקידו כמנהל מקצועי במחלקת הנוער של מכבי אשדוד, בה הוא עובד בשנתיים האחרונות.
"אם אני מרגיש לא מוערך", חוזר המאמן על השאלה, "לא, ואני לא רוצה להרגיש ככה. אימנתי בכל הקבוצות הטובות בליגה השנייה, הייתי מאמן ראשי בנבחרות ישראל הצעירות ועבדתי במחלקות הנוער הטובות ביותר".
אז למה לא מצאת את מקומך בליגת העל לאורך זמן?
"כי בשתי ההזדמנויות היחידות שקיבלתי, היה קשה מאוד להצליח. גם מאמן מנוסה ובכיר יותר לא בהכרח היה עושה טוב יותר ממני".
תסביר.
"זה תלוי סיטואציות. בהזדמנות הראשונה שקיבלתי, במכבי אשדוד ב־2012, התבצעו שם שינויים ניהוליים והתקציב היה נמוך מאוד. אף מאמן בכיר לא רצה לבוא, ואני לקחתי את האתגר על עצמי. נקודת הפתיחה שלי לא היתה טובה והיה כמעט ברור לאן זה יילך.
"ההזדמנות השנייה שקיבלתי היתה כשהעליתי את קרית גת לליגת העל. בעונה הראשונה השארתי את הקבוצה בליגה עם התקציב הכי נמוך ובלי אולם ביתי (שיחקה באשקלון). זאת היתה כמו זכייה באליפות עבור קבוצה בסדר גודל של קרית גת. בשנה לאחר מכן הקשיים היו כבר הרבה יותר גדולים, ובשלב מסוים החלטתי לעזוב".
רקורד עשיר
כרטיס העבודה של כהן עשיר במיוחד. הוא עבר לא מעט קבוצות, בעיקר בלאומית ונחשב, כאמור, לאחד המאמנים היותר מוערכים בליגה כבר לא מעט שנים.
את דרכו המקצועית על הקווים החל כידוע כמאמן צעיר אי שם בתחילת שנות ה־90, במחלקת הנוער של הפועל חולון, בה גדל ועבד כעשר שנים. כהן שימש כמאמן נוער, עוזר מאמן בבוגרים וגם מאמן ראשי לתקופה קצרה. בשנת 2003 עבר כהן לאמן את קבוצת הנוער של הפועל גליל עליון וזכה איתה באליפות המדינה. במקביל שימש כעוזרם של דני פרנקו ועודד קטש בקבוצה הבוגרת. בשנת 2004 הוביל כהן את נבחרת בית הספר של "עמק החולה" לאליפות ליגת התיכונים. בהמשך אימן גם במכבי פתח תקוה, במכבי הוד השרון, באליצור יבנה וכאמור, באשדוד ובקריית גת. במקביל, כהן אימן גם בנבחרות ישראל השונות בשנתונים הצעירים.
תגיד, איך אתה, כמאמן כדורסל, מתמודד עם התקופה המאתגרת בעקבות הקורונה?
"אף אחד לא היה בסיטואציה דומה בעבר וכמובן שגם אני, שמאמן כבר המון שנים, לא חוויתי דבר כזה. לא פשוט לקבל שחקן לאחר חצי שנה ללא פעילות, להחזירו לעניינים ואז לאחר חודש וחצי שוב הכל נעצר. הקושי הגדול הוא בעיקר חוסר הוודאות, כי אתה לא יודע מה יהיה הלאה. למאמן יש תוכניות לטווח קצר ולטווח ארוך, אבל בסיטואציה הנוכחית לא באמת ניתן לתכנן משהו. תורת האימון היא סוג של מדע, לכן צריך לדעת להגיב מהר ולחוש את השחקנים. כמערכת אתה צריך להעניק להם את המעטפת הדרושה, כדי לעבור את התקופה הזו על הצד הטוב ביותר שניתן. איך עושים את זה? באימוני כושר דרך הזום, באימוני כדורסל אישיים דרך הזום ובתיקון טעויות בזום. הכל על מנת לנסות להשאירם עד כמה שניתן בעניינים".
היתה לך התלבטות לפני שחתמת בחבל מודיעין?
"התלבטויות יש תמיד. רציתי להבין שרוצים ומוכנים שם ללכת בדרך שאני רוצה להתוות. שאוכל להביא את הידע והניסיון שלי. לכן החיבור הזה התאים לשני הצדדים. ואגב, ויתרתי על הצעות בשכר גבוה יותר שהיו לי ומקבוצות עם תקציב גדול יותר, אבל לא הכל זה כסף בחיים".
בוא נחזור לדבר על הקריירה שלך. מאז שסיימת את הפרק שלך בקריית גת, לא קיבלת צ'אנס נוסף בליגת העל. מאכזב?
"זה לא שאני לא מספיק טוב. בסוף אתה חייב שיהיו לך כלים להצליח איתם, ואתה צריך תקציבים ומעטפת תומכת. ולי לא היה את זה בהזדמנויות שקיבלתי. חוץ מזה, היום יש מספר מאמנים ישראלים מצומצם שנמצא על הפיירול, והשאר מאמנים זרים שתופסים את המקום של המקומיים".
ועד כמה זה פוגע במאמן הישראלי?
"פוגע, חד־משמעית. היום ההנהלות חוששות למנות מאמנים ישראלים ומעדיפות ללכת על מאמן זר. זה נותן להן איזשהו כוח פנימי מול הקהל ומול הספונסרים ומול התקשורת. הנה, הבאנו מאמן אירופאי ולא מאמן מקומי, זה כאילו ניחוח אחר. האחריות יורדת מהכתפיים של ההנהלות. חוששים לתת הזדמנות למאמנים הישראלים, מפחדים ממה שהקהל יגיד".
כנראה שראשי הקבוצות סבורים שהישראלים לא מספיק טובים.
"לא חושב, יש מאמנים ישראלים טובים. צריכים רק לתת להם זמן לעבוד, לתת להם שקט. אי־אפשר לפקפק במאמן ישראלי אחרי משחק אחד. אני לא אומר את זה סתם, אלא מידיעה. בוחנים אותך במיקרוסקופ, מתחילים להלחיץ ואחרי משחק אחד נשמעים רחשים על המעמד שלך. לא נותנים למאמן לעבוד. מאמנים ישראלים טובים מאוד יש לא מעט, מוכשרים ועם ידע רב, ולא רק בליגה הראשונה. חלקם גם עם ידע יותר גדול מכאלה שנמצאים בליגה הבכירה. הכי חשוב זה לתת למאמן את הזמן. אי־אפשר אחרי שבועיים להטיל דופי בעבודתו ואחרי חודש להתחיל לגמגם מולו, לטפטף נגדו אמירות בתקשורת ואחרי עוד שבועיים להתחיל לחפש לו מחליף. צריך לתת למאמן ביטחון".
אתה שלם עם דרכך המקצועית?
"לגמרי. אני אוהב את מה שאני עושה ומאמן איפה שרוצים שאאמן. אני אוהב לעבוד עם מחלקות נוער, שנים על גבי שנים אני עושה את זה. אני מרגיש ששם מעריכים אותי, לא מפקפקים ונותנים לי לעבוד. מאמינים בי. אתה יכול לטעות, אבל גם נותנים לך לתקן. השושלות הכי מצליחות בעולם הספורט התחילו בצליעה, ואם לא היתה סבלנות והיו מפרקים אותן, בחיים זה לא היה קורה. כל הזמן שולפים כאן. האצבע קלה על ההדק. אתה בוחר מאמן, תאמין בו. תן לו את השקט לעבוד. היו לי תקופות לא טובות בליגה הלאומית, עם רצף של ארבעה וחמישה הפסדים, אבל אף אחד לא דיבר. בסופו של דבר, הפכנו את העונה וסיימנו בצמרת. במצב דומה, בליגת העל כבר הייתי בבית. כנ"ל גם מאמנים אחרים".
בקריית גת עבדת בזמנו תחת מיקי זוהר, אז יו"ר קבוצה צעיר וכיום אחד הפוליטיקאים הבולטים במשכן הכנסת.
"מיקי היה מייעץ לי כל מיני דברים ברמה חברית, הוא אחלה בחור. הוא גם איש חכם שמבין כדורסל, והיה זורק לי מילה פה ומילה שם".
ומה דעתך על התנהלותו הפוליטית? זוהר מעורר לא פעם סערות בהתבטאויות שלו.
"על פוליטיקה אני ומיקי לא דיברנו, שוחחנו תמיד רק על ענייני כדורסל".
פספוס אירופאי
הוא ידוע כמאמן שאוהב לעבוד בעיקר עם שחקני הדור הצעיר, ועבד במרוצת השנים בכל השנתונים כמעט של נבחרות ישראל השונות. "מה החזון שלי לגבי השחקן הישראלי? זה ארוך ומורכב", מסביר כהן. "קודם כל השחקנים צריכים לעבוד קשה, לא להתלונן ולא להתבכיין שהמאמן לא בסדר. אני רואה את זה במחלקות נוער לא מעט פעמים, כשקצת קשה, ישר מרימים ידיים. המעבר מנוער לבוגרים הוא לא פשוט ולא כולם יודעים ומבינים את זה ועושים את זה טוב. יש הרבה עבודה גם מול ההורים. יש בארץ ילדים מוכשרים. יש המון שרוצים להצליח, וצריך לתת להם את הזמן. אם אתה רוצה לתת הזדמנות לשחקן צעיר לשחק, אתה לא יכול לאחר שתיים-שלוש טעויות להוציאו החוצה או למחוק אותו לגמרי. מאמנים חוששים לתת הזדמנות לצעירים, כי הם אומרים לעצמם 'אם נפסיד, עוד שבועיים ישלחו אותי הביתה'".
מה אתה חושב על הדור הנוכחי?
"שיסתכלו על הקמפיינים האחרונים של הנבחרות הצעירות. אני אימנתי את נבחרת הנוער ב־2018, שיחקו בה דני אבדיה, ים מדר, עידן אלבר, תומר לוינסון, יותם חנוכי ועוד ועוד. אתה מבין שיש פה פוטנציאל, יש יופי של חומר של שחקנים".
הנבחרות הצעירות רושמות הצלחות באליפויות השונות, אבל מרבית השחקנים לא מצליחים לעשות את קפיצת המדרגה המתבקשת ברמת ליגת העל. מה הסיבה?
"כי צריך לדעת לעשות, כמו שאמרתי, את ההתאמות הנכונות בשביל השחקנים האלה. המעבר הזה לא פשוט וצריך לדעת איך לעשות אותו. חייבים סבלנות וזמן. זה יכול לקחת כמה שנים טובות. מי שחושב שתוך חודשיים-שלושה אפשר להפוך משחקן בליגת הנוער לכוכב בבוגרים, זה לא יקרה. סטטיסטית זה לא קורה בכלל".
איך פועל השילוב שלך בין אימון קבוצת בוגרים לניהול מקצועי של מחלקת נוער?
"אלה שני דברים שונים. בנוער אני מתמקד יותר בהיבט הניהולי, נותן מעטפת מקצועית למאמנים, לשחקנים, בונה תכניות, מתווה דרך. אני מעין מנטור למאמנים הצעירים. הזמנים הם מאוד גמישים, כך שאני לא רואה בעיה לעבוד במקביל גם בבוגרים וגם בנוער. מבחינתי זה משלים אחד את השני. אימון בוגרים נותן לך את היצר התחרותי להצליח ולנצח".
העובדה שמאמן נאלץ לעבוד בשני מועדונים בו זמנית לפעמים, מלמדת על השכר שמשלמים לאנשי המקצוע בכדורסל הישראלי?
"היתה אופציה שאחזור למחלקת הנוער בהפועל חולון לפני כמה שנים, אבל זה לא הסתדר. לגבי העתיד, הכל יכול להיות. בהחלט הייתי רוצה לשוב למועדון, ולא משנה לי באיזה תפקיד"
"זה פשוט, אם אתה לא מאמן בליגת העל, אי־אפשר להתפרנס מאימון בקבוצה אחת. גם למאמנים בליגת העל יכול להיות שיש עיסוקים נוספים, שלא בהכרח קשורים לכדורסל. מאמן בליגה לאומית או מאמן בנוער חייב לעשות עוד משהו. היום אתה יכול לאמן פה ובעוד שלושה ימים יגידו לך - לך הביתה, אז מה תעשה?".
עברה אצלך מחשבה לנסות ולצאת לאמן בחו"ל?
"כן. היו גם גישושים, אבל זה לא קרם עור וגידים. אם אתה שואל אם יש משהו שפספסתי, אז זה זה. יותר מליגת העל מבחינתי. אני חושב שהייתי יכול לאמן באירופה, בעיקר מבחינת ההתאמה המנטלית לדרישות. אני אוהב את הכבוד שנותנים שם למאמן, את המקצוענות. הייתי עושה את זה בכיף. אבל אני יודע שבשביל לצאת החוצה אתה צריך שיהיה לך ברקורד שנות אימון בליגת העל, ולי אין מספיק".
השורשים החולוניים
גדלת בחולון ועבדת בהפועל חולון במשך שנים. אתה עדיין עוקב אחרי המועדון?
"איזו שאלה...הפועל חולון היתה בית בשבילי. אני מזכיר שהייתי שם מגיל שש עד 30. שתבין על כמה שנים מדובר. רק אימנתי שם במשך 11 שנים. זה מקום שתמיד אני עוקב אחריו, דואג לו, אוהב אותו. אמא שלי עדיין גרה בחולון. כל השורשים שלי נשארו בעיר הזו".
והיית רוצה לחזור למועדון ביום מן הימים?
"היתה אופציה כזו לפני כמה שנים בנוגע למחלקת הנוער, אבל זה לא הסתדר. לגבי העתיד, הכל יכול להיות. בהחלט הייתי רוצה לחזור למועדון. לבוגרים או למחלקת הנוער, ולא משנה לי באיזה תפקיד. אשמח שתיווצר סיטואציה שתאפשר לי לשוב לכאן. אנחנו בענף שהכל נזיל בו וכרגע אני מתמקד בהווה ופחות במה שיהיה בעתיד".
כאחד שמכיר את המערכת החולונית הרבה יותר טוב מאחרים, למה לדעתך כבר שנים לא צמח במועדון שחקן צעיר בקליבר רציני?
"מתוך הגינות ויושרה אני לא אוהב לדבר על מקום שאני לא נמצא בו. מן הסתם העובדה שלעצמה היא נכונה, אבל אני לא רוצה לפגוע במי שעובד ומנסה לעשות דברים. זה לא נכון ולא הוגן. מה שאני יכול להגיד הוא שמחלקת הנוער בחולון היתה בעבר מדהימה, גם כשאני הייתי שם. היתה כמות מאמנים גדולה, כמות שחקנים אדירה, אבל הדברים השתנו".
