הייתי שאננה. כנראה שאננה מדי. ככה יצא שהתקשרתי לקנות כרטיס רק יממה לפני ערב "חגיגת יום העברית תש"ף" שהתקיים בבית העיר במתחם ביאליק בתל אביב. לא ציפיתי שיגידו לי שכל הכרטיסים נמכרו או כמו שנכתב באתר – sold out. "אבל", אתי ממחלקת השיווק של האקדמיה ללשון הציתה בי תקווה קטנה, "תבואי מחר קצת יותר מוקדם. תמיד יש עשרה אחוזים שמבטלים ברגע האחרון".
"לא היו ביטולים", אתי בישרה כשהגעתי למחרת לעמדת הרישום, "אבל נאפשר לך בכל זאת להיכנס". שילמתי 40 שקלים. מחיר הוגן לגמרי ושווה לכל כיס בהתחשב במספר הגדול מאוד של ההרצאות והפעילויות שחיכו לבאים שבאופן רגיל היו מתבקשים לשלם על כל אחת מהן מחיר גבוה בהרבה. ככה מנגישים תרבות. הקרדיט במקרה הזה מגיע לאקדמיה ללשון ולעירייה שהפיקו את הערב.
× × ×
אי אפשר היה לפספס את החגיגיות והעליזות של המאות שהגיעו. שמחה של מנצחים, עלו בי שוב ושוב לאורך הערב המילים האלה.
ההמונים מילאו במהירות את החדרים הגדולים שבהם התקיימו ההרצאות המרכזיות ("גימיק ופטריוט – ובעברית? מחפשים חלופות", "העברית בשנת ת"ת (2040) הולכת ומשתבחת או מן הפח אל הפחת?", "אתגר היצירה בשפה שנייה שאינה שפת אימי", סדנת פיסוק, "העברית החדשה כזירת התגוששות בין מילים" ועוד ועוד. הרבה עוד ועוד, ואני כהרגלי חיפשתי שבילים צדדיים יותר ללכת בהם.
חיפשתי אתונות ומצאתי יהלום. בקומה השנייה, בחלל קטן ויפהפה עם רצפת אבן מעוטרת בעדינות ודלתות לבנות שבהן נפערו חלונות המשקיפים על העיר ההולכת ומחשיכה ובה בעת מדליקה את ריבוא ריבועי זהביה, הציגה הצורפת הירושלמית ענת גולן תערוכה קטנה ומיוחדת. "תרגילים בצורפותית מדוברת", היא קראה למה שהחל כעבודת הגמר שלה בתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל והתרחב והעמיק מאוד.
× × ×
על דש השמלה השחורה של גולן פעם תכשיט לב גדול ואדום. כמו מוניטור ללב שלה, האמיתי, זה ששלח אדמומית מתרגשת לפניה ורעד קל לקולה עד שהצליחה לייצב את אותו ואת נשימתה ולספר לנו מה בעצם אנחנו רואים פה. ומה שראינו היה סטנדים גבוהים שעל כל אחד מהם נכתבה המילה המתארת פעולה הקשורה למלאכת הצורפות. גולן הכירה כמובן את מילות הפעולה האלה, אבל היא פנתה לאקדמיה כדי שתיתן למילים הקשרים ומרחבים היסטוריים לשוניים. את ההסברים האלה היא תרגמה ל"תוצר צורפותי". גולן: "אני צורפת עכשווית, שזה אומר שאני עושה צורפות שיש לה עמדה, שיש לה מסר להעביר לחברה".
× × ×
המילים שגולן בחרה הן יום־יומיות. נכון שהן מתארות פעולות שעושה צורף במהלך עבודתו, אבל הן לא בלעדיות לצורפים. גם אנחנו הלא צורפים משתמשים בהן, וככל שהעמיקה גולן בחקר הפעולות והמילים ובהסברים של האקדמיה היא גילתה רבדים עמוקים וגם רוחניות שמקיפה עולמות נפרדים אך קשורים זה בזה בחבלים סמויים וחכמים שהשפה העברית אחראית להם. הגילוי הזה, אפשר לשמוע בקול שלה, עדיין מרגש אותה, מטיס את הדמיון שלה ומבעיר את היצירתיות.
בין המילים שהוצגו היו "שיבוץ", "החתמה", "כבישה", "השחרה", "הטבעה" ועוד. על כולן הדגימה גולן עמדה. אחת הדוגמאות המרשימות ביותר הייתה העבודה על המילה "רידוד". על הסטנד מתחת למילה נתלו כמה מטבעות שעליהן סמלים ואייקונים בתולדות מדינת ישראל (הפנים של דוד בן־גוריון, מגילת העצמאות, הכנסת וסמל האקדמיה ללשון). המטבעות השטוחים נראו כמו מדליות קטנות, ועוד לפני שהאמנית הצורפת הסבירה ולו מילה אחת כבר אפשר היה להרגיש את הכוונה, את ההתרסה. גולן: "רידוד היא בעצם פעולת השטחת המתכת. מרדדים בעזרת מכשיר שנקרא מעגלה והוא נראה כמו המכונה להכנת פסטה. ברגע שאתה מרדד המתכת הופכת לדקה מאוד, וכל מה שעליה 'מושטח' גם הוא ולפעמים נעלם לגמרי אם משתמשים בתהליך באבץ. אם לדבר על רידוד ברמות היסטוריות וחברתיות אז אני רוצה לתת כדוגמה את עולי תימן שהגיעו לפה לפני 100 שנים ויותר. רבים מהם היו צורפים, וכשהם הגיעו אז 'ביטלו' אותם ואת האמנות שלהם. ניסו 'ליישר' אותם עם מה שהיה מקובל אז כשמכינים ועובדים עם מתכות ותכשיטים".
אחרי כן היא מכוונת למדליה או למטבע שעליו פניו של דוד בן־גוריון ואומרת: "היה לי קשה מאוד לרדד את המטבע של בן־גוריון. רידדתי אותו, אבל לא עד הסוף. לא העלמתי את הפנים שלו לגמרי. בעצם רציתי להגיד משהו על זה שהערכים והציונות שאני גדלתי עליהם ושדוד בן־גוריון הוא הפנים שלהם מושטחים ואולי כבר נעלמים".
× × ×
המילים של גולן ליוו אותי להרצאה של גיל חובב. נינו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה סיפר על האיש שהחזון הציוני שלו היה שכל היהודים בארץ ישראל ידברו בעברית ושום קושי – פיזי, מנטלי או נפשי – לא עצר אותו. "לנביאים סולחים תמיד", חובב קובע ומספר איך סב סבו היה צובט את אשתו הראשונה, דבורה, כשאמרה מילה שאינה בעברית, ולכן עורה היה מלא שטפי דם כחולים.
אני נעצרת על האמירה שלנביאים סולחים תמיד. "עובדה", מנמק חובב. "גם הבנות של אליעזר בן יהודה סלחו כי הן תמיד היו אומרות עליו 'אבי הגדול'". הקביעה וההסבר מקוממים אותי, אבל הנה חובב, מרצה בחסד, כבר אומר עוד משהו שמקפיץ אותי, הפעם מכיוון קצת אחר: "מי האחים שלי? לא יהודים דוברי יידיש בברוקלין. אין לי שום דבר נגדם. אני אוהב אותם. הם בני הדודים שלי, אבל האחים שלי הם דרוזים וערבים שגרים איתי כאן ושנופלים עלינו אותו גשם ואותם טילים ורק חוק הלאום המתועב מפלה אותם".
בדרך הביתה אני חושבת על זה שהערבים והדרוזים הם האחים שלי לא רק כי נופל עלינו אותו גשם אלא כי גם הם, כמוני, בני ובנות הארץ הזאת מדורי דורות, אבל יש מאיתנו המפחדים כל כך מהערבית עד שהחליטו להכניס אותה למעגלת חוק הלאום, הורידו אותה בדרגה, "רידדו" אותה ואת דובריה והפכו את העברית לשפה השלטת במקום שכולנו נדע ונדבר פה ונשחק ונכתוב בשתי שפות אחיות שוות. לניצחון כזה של שפה שבא עם כוח, הדרה וכפייה יש בפה שלי טעם מר מאוד.
