בחודשים האחרונים חלקתי כאן סיפורים מבוססי אמת על חוויותיי האישיות בתקופה שבה הייתי רעייתו של אחד מבכירי המוסד. אמנם זאת תקופה של לפני כשני עשורים, אבל האירועים והחוויות נצרבו בי לעד.
בטורים לא הזדהיתי בשמי המלא, גם לא חשפתי את שמו של מי שהיה בעלי - להלן ג', כי המטרה שלי בכתיבה ובשיתוף החוויות הייתה לחשוף טפח קטן מחיי "הנשים של": אותן נשים שנמצאות לצדם וחיות בצלם. היה לי חשוב לשמש קול לכל אותן נשים שחושבות ומרגישות כמוני, שהגיע הזמן שידעו גם על תרומתן למערכת ויבינו שלולא הן, הצלחת הבעלים היתה קטנה הרבה יותר, ומכאן גם הצלחת הארגון כולו. עם הזמן קיבלתי לא מעט תגובות על הנושאים שהעליתי, ברובן מזדהות, ובמיעוטן היו "נשים של" שהתרעמו, שחשבו שהשתיקה יפה לנו, הנשים. הבנתי גם אותן.
האם הייתי רוצה להתנסות בעבודה כשל ג' וחבריו?האם הייתי רוצה להתנסות בעבודה כשל ג' וחבריו?
האם הייתי רוצה להתנסות בעבודה כשל ג' וחבריו?
(צילום: shutterstock)
אחת השאלות המעניינות שעלתה בי מדי פעם במהלך הכתיבה הייתה אם הייתי רוצה להתנסות בעבודה כשל ג' וחבריו. שאלה שבתוכה מתחבא קורטוב קטן של קנאה בכל אלה שזכו לעבוד בעבודה הזאת, ובהם גם נשים יחידות, להלן ה"מרגלות" של המוסד. הן לא היו "נשים של" אלא במשחק התפקידים. בעליהן היו על תקן "בעלה של".
מעולם לא קיבלתי טלפון שזימן אותי לריאיון בעקבות התאמת הנתונים שלי כמועמדת למוסד לתפקידים מיוחדים. כנראה צירוף התכונות שלי לא סיפק אותם. חבל. יש משהו דומה בין עבודתם לעבודת העיתונאי: איסוף מידע, גיוס מקורות, שמירה על מקורות, לדעת להפריד בין עיקר לטפל, לדעת להיות מניפולטורים לא קטנים. אין ספק שהחיים לצדו של ג' בכל זאת החדירו בי את אותה תחושת קסם שהיא חלק ממעטפת התהילה שעוטפת את אנשי הסוד. בתחושה יומרנית משהו נראה לי שדווקא יכולתי להיות עובדת מוסד מצליחה, שתעביר ידיעות ותגייס סוכנים זרים בדיוק כמו שעשו אותם גברים ואותן נשים יחידות. ועם זאת, באותה נשימה אני שואלת את עצמי אם אכן היתה מגיעה פנייה כזאת, האם הייתי בכלל מסכימה לכך? האם ג' היה מסכים להיות "בעלה של"? סביר להניח שלא. שאלה של חינוך ואחיזה במוסכמות שוביניסטיות שבמקרים כאלה מנצחות.
במהלך הכתיבה מצאתי את עצמי חושבת גם על אותן נשים שסיפור גבורתן נודע עוד בחייהן, ואלה שאינן עוד בחיים זכו גם לכבוד רב לאחר מותן. למשל מרסל ניניו ז"ל, מגיבורי פרשת "עסק הביש", שנעצרה ב־1954 בקהיר עם עוד 12 חברי חוליה של המוסד ועונתה בכלא המצרי במשך 14 שנים. או שולמית קישיק־כהן ז"ל, המרגלת הישראלית שפעלה בלבנון בימים של קום המדינה ונעצרה ב־1961, עונתה ושוחררה במסגרת עסקת חילופי השבויים.
קראתי בשקיקה את סיפורה של סילביה רפאל ז"ל שהשתתפה במבצעים שונים בעולם, המפורסם שבהם הוא "פרשת לילהאמר": מבצע חיסול חברי ארגון טרור "ספטמבר השחור" ב־1972. ניניו ז"ל וקישיק־כהן ז"ל הדליקו משואות בימי העצמאות של המדינה. עדיין מהלך עליי קסם סיפורה של לוחמת המוסד "יעל", כינויה המבצעי, שעל השתתפותה במבצע אביב נעורים, חיסול בכירי הארגון הפלסטיני ספטמבר השחור, נכתב ספר, ועדיין מלהיט אותי הסיפור המטורף של שריל בנטוב, אשת המוסד לשעבר הידועה כסינדי, אותה סוכנת שפיתתה את ואנונו, מרגל האטום, והביאה ללכידתו.
מדברים על התפקיד של סוכני המוסד, מלבישים עליהם מילה נרדפת של "מרגלים", שלא תמיד משקפת את האמת. לעולם זהו תפקיד ממכר שדורש חיי בדידות, ידיעה על פגיעה במושג חיי המשפחה, קושי בחיים בזהות בדויה ובחשש מתמיד. הרבה פחות, ולמעשה כמעט כלל לא מדברים על ה"עזר שכנגד" של אנשים אלה. וזה, כאמור, המקום שממנו הגעתי לכתיבת הטורים, זאת הייתה המשימה שלי:
להעביר את הידיעה שכשם שמגיעה לאותם אנשי מוסד ונשות מוסד תודה והכרה על תרומתם למען המדינה, כך מגיעה הכרה ותודה למלווים אותם, לאלה שהיו מעין כדור הרגעה בעבורם, שאפשרו להם לעבוד בשקט מתוך הידיעה שיש מי שמחכה להם בבית, שמתחזק את הבית, שדואג לילדים, גם במחיר של ויתור על הקריירה שלו ועל עצמו. יש גם חשיבות גדולה בהעברת התחושות האלה לדור ההמשך: לכל אותם ילדות וילדים שגדלו עם אימא, שלא ידעו לאן אבא נעלם ומתי יחזור, שנדדו בין מדינות. אותם ילדים צריכים להיות גאים באבות שלהם, אבל באותה מידה להבין ולהתגאות לא פחות גם בתרומה של האימהות שלהם.
לסיום, כשמדי פעם אני שואלת את עצמי אם הייתי יודעת מראש שאלה יהיו חיי כ"אשתו של", האם בכל זאת הייתי צועדת עם ג' באותו מסלול? התשובה היא כן. בשבילו, בשביל המדינה, אבל בתנאי אחד: לא הייתי מסכימה עוד להיות שקופה.
נכון ששנים אלה תרמו גם לי: הכרתי בעצמי צדדים שלא ידעתי שקיימים בי, הבנתי את הכוח שיש בידיי להתמודד עם הלבד, התמכרתי לעצמאות, אבל לא הייתי מוכנה עוד שיקבלו את התרומה שלי, כמו את זאת של חברותיי, כמובנת מאליה. לדוגמה, הייתי דורשת שיקראו לי בשמי כששואלים לזהותי ולא יקראו לי "אשתו של". כי לא צריך לשכוח: בסוף, בתוך כל אחת מאיתנו נמצאת אישה עם שם משלה שרוצה שיראו אותה, שיבינו שהיא נמצאת ונוכחת, שמבקשת לשמוע, לפחות פעם אחת, על צורת החיים הזאת שאליה נשאבה מבחירה ובאהבה, את המילה תודה.