התלבטתי אם להיכנס לרחוב דוד המלך. אני יודע שכבר די הרבה זמן הוא סגור בגלל עבודות בכביש. בכלל, ירושלים, כמו ערים רבות נוספות, הפכה למגרש בנייה גדול.
אבל בכל זאת נכנסתי. תוך כדי נסיעה, כשאני בודק אם המשך הכביש סגור, מתקרבת אליי אישה ועושה תנועות ידיים בהולות של 'עצור! עצור!'.
אני פותח את הדלת ולמונית נכנסת אישה לבושה בשמלת מלמלה, נראית כאילו יצאה עכשיו מהצגה על נסיכות. "קח אותי פליז מהר לרמת רחל, יש צילומים של מאי ניס (האחיין שלי), הוא מתחתן ואני מאחרת, פליז, סע מהר".
אמרתי לה, "בטח, את תגיעי מהר ובטוח".
קראו גם:
"אפשר לבקש משהו?", היא שאלה.
"בטח".
"אני יכולה לשים לק בציפורניים?".
"בטח, בשמחה".
"אפשר לקחת את הכיסא יותר אחורה?".
הזזתי לה את הכיסא הכי אחורה.
פתאום היא מרימה את השמלה ומקפלת ומקפלת וחושפת את כל הרגליים הארוכות שלה ומרימה אותן לדשבורד.
מה היא עושה, חשבתי לעצמי...
פתחה את בקבוק הלק והתחילה למרוח לק על הציפורניים של הרגליים. לא היה לי נעים להסתכל עליה, הסיטואציה הייתה ממש לא צנועה, אבל אמרתי לעצמי, מה לא עושים בשביל הנוסעים?
כשהגענו למתחם התחנה בירושלים, והמתנתי ברמזור כדי לפנות ימינה, שמעתי דפיקות על החלון. נבהלתי. ועוד יותר נבהלתי כשראיתי שמולי עומד שוטר.
"כן, אדוני השוטר?".
"מה זה?", הוא שאל והצביע אל הרגליים הפרושות לרווחה על הדשבורד שלי.
"אה, זה לק. היא שמה לק. היא בדרך לצילומים לחתונה והיא שכחה לשים לק".
"אתה יודע שרציתי לעקוף אותך ולא ראית אותי כי הרגל שלה מסתירה לך את המראה? ואיך אפשר להתרכז בנסיעה כשבחורה יושבת ככה?".
"אני לא מסתכל על הרגליים שלה, רק קדימה, אדוני השוטר. זה כמו כשמישהי מניקה את התינוק מאחור, אני לא מסתכל".
"אסור לשים רגליים למעלה", אמר השוטר, "יש כרית אוויר ואם חס וחלילה יש תאונה, הרגליים שלה יעופו. טוב, אחרי הרמזור תעצור בצד".
"תורידי את הרגליים מהר", אמרתי לגברת, "השוטר רוצה לתת לי דוח".
"למה?".
"בגלל הרגליים שלך".
"אני חייבת לייבש אותן, וגם אני ממהרת, פליזזז".
עצרתי אחרי הרמזור. השוטר ביקש שלא אצא מהרכב ושאתן לו רישיונות. האמריקאית פתחה את הפה והתחילה לצעוק על השוטר שהיא ממהרת לאירוע ושהיא באה לארץ רק בשביל החתונה.
פתאום התחיל דיאלוג מוזר בין השוטר לנוסעת, ואני בצד, מרגיע את שניהם, מבין שמצד אחד הלך הטיפ, ומצד שני זה ייגמר בדוח.
השוטר הסתכל עליי והבין עם איזה נוסעת יש לי עסק. הוא החזיר לי את הרישיון וביקש שזה לא יקרה יותר.
"בטח", הבטחתי. "אין יותר לק בנסיעה".
הגענו לאירוע ומרוב מהירות היא יצאה בלי לשלם.
צעקתי לה מהחלון, "מאני, מאני".
היא פתחה את הארנק, הוציאה כסף בלי להסתכל ונתנה לי את כל מה שהיה לה ביד.
