השבוע, בגלל שהכל סביבנו נע במעגלים בנוגע להתפטרויות ופיטורין, חשבתי על היסטוריית העבודה שלי.
× × ×
כל חיי תכננתי להיות צלמת. הייתי ילדה של אמנות פלסטית שציירה ופיסלה ובהמשך התחילה לצלם. לפני עידן הסלולרי, כמעט בכל מקום, הייתי היחידה עם מצלמה. בחיים לא חשבתי שאכתוב. אבל השבילים האלה של החיים מובילים אותנו למחוזות שאנחנו לא תמיד מצפים להם.
והשבוע חשבתי על זה. על המסע של חיי העבודה, על כמה בוס או בוסית יכולים לשנות את חיינו. על איך להתפטר או להישאר. אלו שאלות שמעסיקות אותנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
× × ×
הפעם הראשונה שפוטרתי.
הייתי מלצרית במקום טרנדי ומגניב. הבעיה היתה שאני הייתי פחות מגניבה. הייתי צעירה בסוף צבא ושמחתי מאוד שהתקבלתי לפאב התל אביבי הזה. הרגשתי בעננים. זה היה לפני תקופת קארי ברדשאו והעיר הגדולה, אבל ככה הרגשתי. כאילו מינימום כבשתי את ניו יורק.
התלבשתי הכי קול שאפשר ובאתי לעבוד. שעות הלחץ היו לחוצות מאוד. הרבה יותר ממה שדמיינתי. המקום היה דחוס הרבה יותר ממה שדמיינתי שאפשר. ובעיקר לא האמנתי שככה יתנהגו. וחייכתי, ושתקתי.
רוב האנשים היו ממש נחמדים, אבל היו גם כמה שממש לא. ואז היה הדביל ההוא. שניג'ס. ואז, כשעברתי עם מגש גדול וכוס בירה ענקית, חסם לי את הדרך ואז פינה אותה ואמר מה שאמר.
אז שפכתי עליו את כוס הבירה.
ופוטרתי. ובצדק.
וזו היתה העבודה הראשונה שלי (חוץ מהעבודה בחנות של ההורים שלי, שזה לא נחשב, כי הם לא היו מפטרים אותי). והרגשתי כישלון.
× × ×
"אני חייבת להתפטר. אני לא יכולה יותר", אמרה לי חברה.
הסברתי לה שבגילנו לא ממש רצים אחרינו מעסיקים ושפנסיה זו לא מילה גסה. ושאולי תחשוב שוב.
ועברה שנה, והיא אמרה לי, "לא יכולתי יותר. זהו, אני חייבת לנסות משהו אחר".
וחשבתי על עשרות השעות שישבנו חברות, פעמים רבות כל כך, מנסות לחשוב אם כדאי או לא לאחת מאיתנו לעזוב את העבודה. את הביטחון. את המשכורת.
מצד שני, כשרע בעבודה, אז קשה נורא.
ואיחלתי לה המון הצלחה. וקבענו להיפגש ולחשוב מה היא צריכה להגיד בראיון העבודה 25 שנים אחרי הראיון הקודם שלה.
× × ×
הפעם הראשונה שהתפטרתי היתה כשהייתי צלמת בעיתון קטן. זו היתה עבודת חלומותיי. זה היה עיתון נחשב מאוד שהביא בשורה חדשה של צילום ועיצוב.
יום אחד קרא לי לחדר סגן העורך. הוא הסביר לי שאי אפשר עם המתח שיש בין הצלמים וניסה לשדך לי אחד מהם. אולי זה ירגיע את המצב.
בדרך הביתה חשבתי על זה. היום אני חושבת שיש לזה שם ושזה מצדיק תלונה כלשהי, אבל העולם אז היה אחר.
וכולם אמרו לי שלא בקלות מוצאים כזו עבודה ושמה בסך הכל קרה. אבל מאז הרגשתי לא נעים שם. ושמחתי שאין לי עוד ילדים לפרנס, וזו רק אני, המצלמה שלי והטוסטוס.
ואחרי שבוע התפטרתי.
× × ×
יש לי חברה, תמר, שעובדת שנים בשיווק עם חברות גדולות, והיא סיפרה לי איך בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתלבטים. מרגישים בצומת. האם להקים עסק עצמאי או להישאר עם הביטחון של שכירים? האם להציב אולטימטום לקידום או לחפש משהו אחר? ומה עושים כשפשוט אי אפשר יותר כי חייבים אתגר חדש?
היא אומרת שזה נורא אישי, קשור לאיך גדלנו, לפחדים שלנו, למציאות שבה יש חשבונות לשלם וגם לחלומות שלנו.
האם יש גיל שמחליטים שזה הזמן לעצמך ולחלומות שלך?
זה העידן הזה שלנו עכשיו. שלהרבה אנשים יש קריירה שנייה. ושלישית. לפעמים רק בפנסיה. לפעמים אנשים עושים שינוי כזה בעקבות מחלה או משהו קשה שמעיר אותם. לפעמים צריך להתפטר.
× × ×
הפעם הראשונה שאיבדתי עבודה.
הייתי צלמת והייתי בהריון. הרופא הודיע לי שאני ממש לא יכולה להמשיך לנסוע על אופנוע ולסחוב תיקי מצלמות. ושאני בהריון בסיכון.
זה נחת עליי כרעם ביום בהיר. לא חשבתי מעולם שזה יהיה ככה. הרי "הריון זו לא מחלה" אמרו כבר הסבות שלנו. נכון, אבל הריון זה גם לא שום דבר. זה תהליך מדהים ונפלא וגם עדין וכבד.
ואני זוכרת איך כל יום פתחתי עיתון וגיליתי איך אפשר להחליף אותי בקלות רבה כל כך.
והתחלתי לכתוב. לכתוב בכעס, על מה שלא סיפרו לי.
התחלתי לכתוב כי איבדתי את העבודה שלי.
× × ×
ואיזה מזל שלקחתי פעם קורס כתיבה. סתם, כי הייתי סקרנית.
× × ×
אחת לכמה שנים הוא מדגדג לנו. יצר ההתפטרות.
לפעמים בצדק, לפעמים לא. לפעמים אנחנו עושים טעות נוראה ומצטערים עליה אחר כך. ולפעמים זה משנה את חיינו לטובה.
ואני נזכרת תמיד באמא שלי מסתכלת עליי כשאני אורזת אצלה בחנות, בוחנת היטב את התוצאה ואומרת לי בגאווה: "תמיד תוכלי להתפרנס. את יודעת לארוז".
ואחרי כמה שנים הבנתי שאני תמיד אוכל לצלם אירועים.
ואולי בגלל זה במהלך החיים פחות פחדתי. כי אני יודעת שתמיד אוכל להתפרנס.
וזה אולי מה שהכי חשוב שנדע על עצמנו.
מהו הדבר שבו אנחנו ממש טובים.
אם מישהו יפטר אותנו מחר.
