אם הייתי רוצה למצוא את עצמי שקועה בקרבות כנראה שהייתי מתגייסת לקרבי.
אם הייתי רוצה לבלות חלק גדול מהיום שלי במשא ומתן מתמשך, אולי הייתי הולכת ללמוד ניהול ואסטרטגיה.
אם הייתי רוצה לרדוף בלי הפסקה אחרי רצים פרועים שמסרבים להגיב לפקודות פשוטות כמו "עצור" או "שב", ודאי הייתי מאלפת כלבים.
באופן אירוני לגמרי, למרות שאני ממש לא נהנית מהדברים האלו, עדיין הפכתי לאמא.
אין ספק: ההורות מלווה בלא מעט רגעים מאושרים. הם שם והם קיימים, רק שצריך לחפור בשכבות של התקפי זעם, התנגדויות ותסכולים כדי למצוא אותם.
קראו גם:
זה לא מפתיע שהתפרצויות זעם בקרב ילדים צעירים נפוצות מאוד. על פי ארגון הבריאות האמריקאי, ההתפרצויות הינן חלק טבעי ורגיל מתהליך ההתבגרות. הילדים לומדים ומתנסים במגוון של רגשות, והם יכולים להפוך למתוסכלים מאוד בקלות.
זה קורה להם בעיקר כשהם מתנסים בתקשור הרגשות, הרצונות והצרכים שלהם, ונאלצים לפגוש מציאות שלא תמיד מסונכרנת לרצונות אלו.
אם זה לא ברור מאליו, ארגון הבריאות האמריקאי אף מגדיל ראש וממליץ שאם ילדכם סובל מהתקפי זעם, לעולם אל תיכנעו לדרישותיו. למרבה הצער זה לא תמיד כל כך קל.
והנה וידוי: נכנעתי לדרישותיהם של שני ילדיי בשביל להימנע מהתקף זעם, ואף לעיתים די קרובות.
כך, למשל, אני נותנת לילד בן השלוש וחצי שלי, לאכול חטיף לארוחת ערב. קניתי לבת שלי ממתק כשהיא צרחה ליד הקופה בסופר. ואני גם נותנת להם להישאר ערים עד מאוחר כי הם "לא עייפים", גם אם יש גן למחרת.
אני מאמינה שכדי לשרוד את הכאוס של ההורות, חשוב להיות מציאותיים ולבחור את הקרבות שלנו. ברור שנילחם במלוא העוצמה בקרבות החשובים, כמו למשל, הבטיחות של ילדינו ושל הסובבים אותם (ואני מתכוונת גם לבטיחות הפיזית - לא לאפשר קפיצת ראש לכביש, או להרחיק מהמדורה בל"ג בעומר, וגם לבטיחות הנפשית והרגשית כמו לא לקחת חלק בחרם על חבר לכיתה).
חוצמזה, אני לגמרי בעד קרבות שמחדדים ומבססים עקרונות וערכים שחשובים לנו כמשפחה וכחברה כמו עזרה לאחר, נימוסים וכו'.
אבל, ישנם שלושה קרבות שאני כמעט תמיד נותנת לילדיי לנצח בהם, ובגלל שאני חנונית ואוהבת מאוד מחקרים, יש מאחוריי מדע ומחקר שמגבה זאת.
קרב ה"תשכבי לידי"
כמו כל הילדים הדעתניים, הילדים שלי עושים הכלל (כולל הכל) כדי לדחות את זמן השינה שלהם. בסופו של דבר אני ובעלי עוברים ובולעים את כל המכשולים שנזרקים לכיוונינו מחדר השינה שלהם - הם לא צמאים, קראנו כבר 328 ספרים, הם כבר הלכו לשירותים, הם מכוסים היטב, קיבלו נשיקה וסיפרו שוב על הפירמידה במצרים.
אבל לעיתים קרובות המאבק האחרון הוא: "אמא, שבי לידי קצת".
בהתחלה ניסיתי ללבוש את הכובע הצבאי הכי טוב שלי ולתת הוראות קפדניות שהיה יום ארוך ומחר מחכה עוד אחד כזה והם חייבים ללכת לישון מיד.
אבל, וזה אבל גדול, זה לא באמת קרב שאני רוצה להילחם בו. ואולי זו ההזדמנות הכי טובה לציין שאם הילדים מזהים שאני לא אותנטית באופן האכיפה או רחמנא ליצלן הם מזהים בלבול קל שבקלים – ואוו, הקרב עולה מדרגה.
אז אני חושבת שכהורים רשימת המטלות שלנו יכולה לחכות. שעת הת"ש שחיכינו לה כל היום יכולה להידחות מעט. אם נודה על האמת, השנים עוברות מהר ועוד שנייה הם כבר לא ירצו את הנוכחות שלנו, והי, גם אני אוהבת לחבק אותם לפני השינה.
מחקרים מראים שוב ושוב שלקרבה ולחיבור להורים יש תוצאות חיוביות על התפתחותם של ילדים. התכרבלות והתרפקות משחררת הורמונים הגורמים לנו "להרגיש טוב", מפחיתים את הורמוני הלחץ אצל ההורים ומשפרים את הקוגניציה וההתפתחות אצל ילדים.
אני נהנית להסניף את ילדיי עוד קצת, ובטח כאשר הם רגועים ומנומנמים. בקיצור, אני נהנית להניף דגל לבן בקרב הזה, תוך כדי כרבול עם הדעתן הקטן שלי.
קרב ה"תפסיקי את מה שאת עושה עכשיו ותשחקי איתי"
אז מדי פעם הילדים שלי ממש דורשים שאפסיק את מה שאני עושה בשביל שאשחק איתם. גם אם אני מסבירה שאני חייבת לשים מכונה לפני ארוחת הערב – הם מסתכלים במבט של, "נו, אמא, די עם התירוצים" וממשיכים לנדנד, שלא לומר לחפור ולהציק.
אז נכון לעכשיו, כל עוד הם קטנים, אני נכנעת לפקודות ומצטרפת אליהם, אחרי הכל הם לא מבקשים את זה הרבה ולמען האמת אני מוצאת את עצמי לא פעם סתם בוהה במסך ומעדיפה לבהות בהם ולהכיר אותם יותר טוב.
והי, שוב המחקר לצידי בקרב הזה. הוכח שאפילו זמנים קצרים של תשומת לב אחד על אחד, כולל ישיבה על הרצפה ומשחק משותף, מפחיתים לחץ, מונעים שחיקה ועוזרים להתפתחות הילדים.
וחוצמזה, כמה כיף לחזור לשחק בבצק, בפאזלים ובבובות, קצת שכחנו מהם.
קרב ה"משחק לעומת מנוחה"
נראה שלשני הילדים שלי יש רמות אנרגיה בלתי נדלות וטמפרמנט פעיל מאוד. שניהם לא ישנים הרבה במשך היום, ובאופן כללי מעדיפים להשתולל.
עם כמה שאני אוהבת ומעריכה את אהבתם לחיים, זה יכול להיות ממש מתיש לצאת איתם כל הזמן החוצה וכל הזמן להילחם שישבו רגע בנחת. עם הזמן והניסיון שלי הבנתי שמדובר בקרב בלתי ניתן לכיבוש. הם רוצים להיות בחוץ, יש להם דחפים עזים להתלכלך, לבנות מבצרים ולקפוץ מעצים, לתלוש ענפים ולאסוף אבנים.
המחקר מצביע על כך שמשחק מסוכן ופרוע יכול לבנות אמפתיה בקרב ילדים, להגביר את האינטליגנציה הרגשית ולשפר את הבריאות הגופנית.
ברגע שהלכתי אחריהם בחוץ הבנתי שהם בעצם בצד המנצח של הקרב הזה.
לסיכום, אני לא אמא מובסת, אני לחלוטין אוכפת התנהגויות לא בטוחות, לא מכבדות או גסות רוח של ילדיי.
עם זאת, המטרה שלי היא לנצח במלחמה ולא רק בקרב. אני רוצה לגדל ילדים אדיבים, אוהבים ובעלי עקרונות חזקים.
אז למרות שהם "מנצחים" את שלושת הקרבות הללו, במציאות אני מרגישה שאני ניצחתי.
דנה אמר היא מנתחת התנהגות מוסמכת, מדריכת הורים, מרצה, מומחית בליווי התא המשפחתי ומפתחת סדנה ראשונה מסוגה המכינה זוגות במעבר להורות
