אחד הדברים שגורמים לי לכאב רב הוא לראות הריסה של עצים וכריתתם. כמה שנים לוקח לעץ עד שהוא גדל, מתפתח, מניב פירות ומספק צל, ממש כמו ילד. והנה, ביום בהיר אחד, ועם אישור הרשויות, מגיע הדחפור שדורס ועוקר אותו כאילו כלום.
אני מקווה שתזדעזעו כמוני מן הנתונים: בשש השנים שבין 2013-2018 נכרתו או הועתקו במרחב העירוני בלבד כ-450 אלף עצים (!) רובם כדי לפנות מקום למגדלי מגורים. מרבית העצים שהועתקו מתו. זה בעיניי מספר איום ונורא! הרי במדינת ישראל הצחיחה צריך להילחם על כל עץ. הרי כילדים לקחו אותנו בחגיגיות לטקס נטיעות בט"ו בשבט, והנה, ממש מול עינינו, נכרתים בכל שנה עשרות אלפי עצים. כמה כואב!
התופעה תמוהה עוד יותר לנוכח התרומה העצומה שמעניקים העצים לחיינו. הם נותנים לנו צל, מורידים את הטמפרטורה בימי הקיץ החמים, מנקים את האוויר מרעלים ומשפרים את בריאותנו. הם עושים לנו חשק להתהלך בעיר, מייפים אותה ומעלים את איכות חיינו.
הם מייצבים את הקרקע ומגבירים חלחול ובכך מונעים סכנת הצפות. הם מאפשרים לבעלי חיים להתגורר עליהם ולציפורי השיר לקנן בין ענפיהם. הם סופחים פחמן דו חמצני בעידן של שינויי אקלים, ואלו רק מקצת התועלות.
בערים רבות ברחבי הארץ מתנהלים מאבקים על הצלת העצים מפני כריתה לצרכי בנייה, ועדיין, גם כשמצליחים להותיר את חלקם במרחב העירוני, תופעת הכריתה נותרת כל כך רחבת היקף, שממש קשה להאמין.
ההגנה על העצים היא לא פחות מהגנה על חיינו! העצים הם החיים. בלעדיהם לא נוכל להתקיים. אז מדוע כורתים אותם בהיקפים כל כך גדולים? מדוע עצים נתפסים פעמים רבות כמכשול בדרכו של כביש שחור ומזהם, או מרכז לוגיסטי מכוער? מהיכן באה הקלות הבלתי נתפסת הזו של סילוקם בבחינת היותם מטרד?
בשנת 1962 אמר דוד בן גוריון בכנסת, בעת הבאתו לאישור של חוק גנים לאומיים: "עץ בן שבעים שנכרת - לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ איקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי האדם. בניין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ונדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר הכנפיים".
לפעמים נדמה שכריתת עצים נעשית כיוון שהיא הדרך הקלה והפשוטה ביותר מבלי שנבחנו כל החלופות ומתוך זלזול עמוק בחשיבותם ובתרומתם. הגיע הזמן להיות זהירים יותר בהנפקת רישיונות לכריתת עצים ונדיבים יותר בנטיעת עצי צל ועצי פרי בערים ובישובים שלנו.
העיר שלנו יפה יותר כשיש בה עצים ירוקים. הנפש זקוקה למראה הירוק מול העיניים. כפי שכתבה נעמי שמר בשיר היפהפה: "אל נא תעקור נטוע ,אל תשכח את התקווה, השיבני ואשובה אל הארץ הטובה".
גדעון בכר, פעיל איכות סביבה, מרצה לנושא שינויי אקלים ויו"ר עמותת תושבים משפיעים במודיעין הפועלת לשימור הטבע והגנת הסביבה
