להיות רווק זה לא קל בזמנים הללו. שוק הרווקים הפך לאמזון. מדפדפים אותך ימינה או שמאלה בתקווה למצוא שדרוג שלך.
כדי לבלוט באפליקציות השונות אתה צריך להיות גם מושך ויזואלית וגם שנון. זה חלון ראווה בלתי אפשרי כי בחלון הזה אתה נמצא יחד עם עוד אלפי גברים נוספים. חלקם מוצלחים ממך בהרבה. יש לך בערך שנייה וחצי להרשים את הבחורה ולשכנע אותה להחליק אותך ימינה ולא שמאלה אל האבדון.
4 צפייה בגלריה
כדי לבלוט באפליקציות השונות אתה צריך להיות גם מושך ויזואלית וגם שנון
(צילום: shutterstock)
אז תארו לכם שבנוסף לכל זה יש גם מגבלה פיזית שצריך להציג אותה. בנוסף לשלל הסרטים: לא יפה מספיק, לא עשיר מספיק, לא שנון מספיק, יש גם מוגבלות שצריך למכור. איזשהו פגם קטן במוצר שצריך להציג. אני לא רוצה להצטייר כשקרן וגם לא רוצה שהמאצ' שלי תברח.
× × ×
אז עשיתי ניסוי קטן. ציינתי את זה בפרופיל שלי בצורה קצת משעשעת. משהו בסגנון "אה, אני קצת צולע ולא ממש יודע לקשור שרוכים. מקווה שאת בסדר עם זה". התוצאה של הכנות היא אפס התאמות, הגלייה לאי הבלתי משודכים. אף אחת לא תסתפק בפחות ממושלם וצריך להיות הוגנים, רוב הסיכויים שגם אני הייתי מעביר שמאלה בחורה כזאת.
אז הורדתי את זה ולפתע קיבלתי כמה התאמות. הפינג־פונג בהודעות הלך טוב, בטלפון היה נחמד, צריך לקבוע דייט. השאלה הגדולה עולה: לספר, לא לספר? ואם כן, איך מספרים דבר כזה? מדובר בסאגה שלמה של התחבטויות עם כמה גישות.
יש את גישת "האמת הקשה" בה נקטתי בעבר: לקרוא למה שיש לי במונח הרפואי "שיתוק מוחין". טעות ענקית כמובן. הבורות בחברה שלנו כל כך גדולה בנוגע לנכויות שונות, כמעט כל הנכים מקוטלגים אוטומטית גם כבעלי מוגבלות התפתחותית. שיתוק במוח? זה נשמע כמו אדם שלא יכול לדבר בכוחות עצמו.
בנוסף, היום יש את ד"ר גוגל, שאם מקלידים את הביטוי מיד הוא נותן לך את האופציות הגרועות ביותר של הדבר הזה. אני קורא לזה "הדבר הזה" כי אני בעצמי לא החלטתי אם זאת מחלה, מגבלה או שתיהן. מי תרצה להיות עם מישהו חולה ומוגבל?
הגישה הרכה יותר היא שקר לבן. "יש לי צליעה קלה, בטח לא תשימי לב". ברגע שאמרת את זה, ברור שהיא תשים לב כשתיפגשו. זה יהיה הדבר הראשון שהיא תשאל עליו. חצי מהדייט יהיה סביב הנכות. בנוסף, אתה עלול להרגיש שקרן ולסבול מרגשות אשמה. אתה חושב שהמגבלה שלך יותר גרועה ממה שסיפרת, הולכת את הבחורה שולל במצג שווא, היא תראה משהו שונה לגמרי.
קראו גם:
ויש את הגישה ההרפתקנית. גישת ה"אספר לך כשניפגש", כמו ללכת אול־אין בפוקר כשיש לך קלפים חלשים מאוד. כמו שאייל שני אמר פעם: זה הצלחה ענקית, או – ברוב המקרים – התרסקות איומה. אתה אומר לעצמך: בקטנה, היא לא תשים לב. לקראת הדייט יעלו חששות גדולים ותתחיל להזיע. מה יהיה כשהיא תראה אותי? איך אוכל להסתיר את זה? איך אגרום לה לא לשים לזה לב?
יש הרבה טריקים קטנים שעוזרים. למשל, לקבוע איתה בבר ולהגיע לפניה. כשהיא מגיעה, אני כבר התיישבתי. היא לא רואה שאני צולע. את יד שמאל אפשר להחביא עד שמזמינים משהו לשתות. יש רק בעיה קטנה עם השיטה הזאת: אני תמיד מאחר. הבעיה השנייה והפחות מעניינת היא שהאמת תמיד מתגלה – אבל תמיד.
× × ×
כשאתה גדל נכה, תמיד יש בך את ההרגשה שאתה לא טוב מספיק, שמרחמים עליך, שאתה תמיד צריך להתאמץ יותר מאחרים. בוחרים אותך אחרון בכדורגל, ילדים חסרי רגישות פוגעים בך כי הם ילדים. תמיד הרגשתי חריג, תמיד עוף מוזר. כמה שלא ניסיתי להיות נורמלי, את שיתוק המוחין אי אפשר לנצח.
מה שכן אפשר זה להתמודד ולנצח. השד לא כל כך נורא. במהלך הדרך אתה מגלה של־99 אחוזים מהבחורות בכלל לא אכפת מהנכות שלך. אלה שכן, לא באמת בשבילך. היחיד שמתמודד איתה הוא אתה, היחיד שיקבע לאחרים איך הם יתמודדו עם זה הוא... אתה.
אתה מגיע לדייט, אתה צריך להביא רק את עצמך. כל דבר אחר יהיה שקר. אחרי המון זמן הבנתי שניפחתי את הבעיה לגודל לא אמיתי. בסופו של דבר, דייט הוא רק דייט וקסמים קורים גם לנכים. המגבלה האמיתית שלי היתה שלא קיבלתי את עצמי.
כתבתי ספר ותיארתי בו את כל חווייותיי מעולם הדייטינג. זה הדבר הכי משחרר שעשיתי. סוף־סוף הצלחתי לקבל את עצמי כאדם עם מגבלה ולא כאדם מוגבל.
× × ×
כותב הטור הוא מחבר הספר "אספר לך כשניפגש", ועיתונאי במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" ו־ynet
