הנוסעת שנכנסה למונית נראתה עייפה ומבוגרת. היא הכניסה לרכב שני סלי קניות מלאים ונאנחה.
כשאמרה לי מה הכתובת, הקול שלה נשמע לי מוכר.
כשהעפתי מבט נוסף, גם זיהיתי אותה.
אין ספק. זאת דבורה.
כשהייתי ילד גרנו בקומה האחרונה. בקומה שמתחתינו התגוררה דבורה.
כל יום דבורה ביקשה שאלך בשבילה למכולת ואקנה לה חצי לחם לבן וחלב. לפעמים היא ביקשה גם גבינה לבנה או קוטג'.
הייתי ילד ביישן שעושה מה שאומרים לו, ולמרות שהמכולות הייתה מאוד רחוקה תמיד אמרתי בסדר.
האמת היא שאף פעם לא רציתי ללכת, במיוחד כי דבורה הבטיחה לי שבעודף אקנה לעצמי ממתק, אבל אף פעם לא נשאר עודף, אפילו לא למסטיק. תמיד כשחזרתי עם הקניות היא הייתה שואלת, "קנית לך משהו טעים?".
ואני הייתי עונה: "הכסף לא הספיק".
ודבורה הייתה משיבה: "לא נורא, אני אתן לך בפעם אחרת".
לפעמיים ניסיתי לרדת במדרגות בשקט, בלי שהיא תשמע. ממש עצרתי את הנשימה כדי להצליח לרדת ולעלות הביתה בלי שהיא תשים לב. אז דבורה התחילה להשאיר את הדלת פתוחה, ועם החושים המחודדים שהיו לה תמיד נתפסתי בירידה.
יום אחד ירד שלג כבד. ירדתי עם אחותי למטה לשחק בשלג, וכמובן שהדלת של דבורה הייתה פתוחה.
ניסינו לרדת בשקט אבל זה לא עזר. "תעשו לי טובה, אין לי לחם וחלב, ותביאו גם שמנת, הנה כסף, ותקנו לכם משהו טעים בעודף".
הלכתי עם גלית אחותי. השלג היה גבוה והרגליים שלנו התמלאו בשלג. הדרך למכולת הייתה כמו מסע סוף מסלול של גולני.
כשהגענו למכולת היה ברור שעודף לא נשאר.
אחותי אמרה: "תוריד את השמנת". וככה, במקום השמנת, קנינו לשנינו קרמבו.
כשהגענו לדבורה מסרנו לה את השקיות והיא שאלה: "קניתם לכם משהו טעים?".
"כן", ענינו, "קנינו קרמבו".
"מה, הכסף הספיק?", היא שאלה בתדהמה.
קראו גם:
"כן, לא קנינו שמנת, וככה היה לנו מספיק כסף לקרמבו", הסברנו.
"מה, לא קניתם לי שמנת? אני חייבת שמנת", היא אמרה.
"אם היינו קונים שמנת לא היה נשאר לנו כסף לממתק", אמרה אחותי.
מאותו יום דבורה כבר לא ביקשה ממני או מאחותי להביא בשבילה דברים מהמכולת.
כשהמונית הגיעה אל היעד דבורה שילמה לי ויצאה מן הרכב. ניגשתי אליה, הוצאתי את הסלים ועזרתי לה לסחוב אותם עד לפתח הדירה.
ממתק לא קיבלתי גם הפעם.
אבל לפחות יצאתי בהרגשה טובה.
