"היינו אמורים לצאת עם כל המשפחה לטיול וברגע האחרון שניים מתוך שלושת הילדים נכנסו לבידוד. הילד הגדול בן התשע, שאני הכי מצפה ממנו להבין, התחיל לבכות בכי שלא מבייש טלנובלה טורקית, ואני, שכבר גם ככה על הקצה מכל הבידודים, התעצבנתי עליו ואז הרגשתי רע עם עצמי. איך אני יכולה לעזור להם, כשלי בעצמי כבר ממש נמאס?"
חוסר הוודאות, שינויי ההנחיות וההתמשכות הבלתי נסבלת של המגפה, גל אחרי גל, מקשים כמובן גם על הילדים וגם על ההורים. אבל כמו תמיד, ברור מי המבוגר האחראי. וכמו שאתם זוכרים מסרטון ההדרכה במטוס: כדי שנוכל להציל את הילדים, כדאי שקודם כל נעטה בעצמנו את מסיכת החמצן.
אני מבינה ומזדהה עם הרצון של ההורים 'להציל' את הילדים. אבל כדי שיוכלו לעשות זאת, הם צריכים להציל תחילה את עצמם. רק אחרי שנרגיע את הרגשות ההוריים הגועשים, נוכל להיות מוכנים להבין את הילדים.
קראו גם:
בעיצומו של הגל החמישי, המדינה מלאה ברבבות אימהות שנמצאות על הקצה בכל רגע: הן כבר לקחו את כל ימי החופש, הכינו את כל המאכלים, פשטו על כל חנויות מקס סטוק, הקריאו סיפורים, גייסו סבלנות והכלה ושחררו גבולות מסכים, כי באמת, כמה אפשר? וברור שכל אחת, בזמנה, גם מתעצבנת. איך לא? ואין צורך להרגיש רע. מה שכן, כדאי לתווך את זה לילדים ולהסביר להם שגם לנו, כהורים, נגמר לפעמים הפתיל. ואז אפשר להתנצל – ולהתחיל פתיל חדש.
יותר קל להם, יותר קל לנו
כשניצור מצב שבו הילדים מבינים מה הם עוברים, וגם ירגישו שמבינים אותם, הם יקבלו ביטחון בנו ובעצמם. כך נוכל לעזור להם לצמוח מהקושי. ככל שהם יצליחו להתמודד, גם לנו יהיה קל יותר.
3 צפייה בגלריה
בואו נהיה איתם בבאסה שלהם, ניתן להם לבכות ולהוציא ונדגיש בפניהם שהם צודקים
(צילום: shutterstock)
תשקפו להם
איך עושים לילדים שיקוף? מסבירים להם מה הם מרגישים: אתה מאוכזב עכשיו כי משהו שממש חיכית לו בוטל. או: נמאס לך מהקורונה המעצבנת הזאת והפעם ממש התבאסת. או: את כועסת, את מאוכזבת, את עצבנית וממש נמאס לך.
תנרמלו להם
איך מנרמלים? נותנים להם להרגיש שהרגשות שלהם נורמליים ומסבירים להם שזה הגיוני להתאכזב ולבכות.
אומרים: "גם אני ממש מאוכזבת שמבטלים לי דברים שחיכיתי. גם אני עצובה כי חיכיתי לטיול, ועכשיו, במקום לאכול במסעדה אני צריכה שוב להכין אוכל ובמקום לישון במלון אני צריכה להחליף מצעים וממש לא בא לי".
ומסיימים ב: "אני מבינה אותך! זה ממש נורמלי שאתה מרגיש ככה".
זה בסדר לבכות
הילד שלכם בוכה? אין סיבה להגיד לו שהוא "כבר בן תשע". להיפך, תחשבו על זה שהוא "רק בן תשע". אמנם יש לו אחים קטנים ממנו, אבל תזכרו: הוא עדיין ילד שהתאכזב מטיול שבוטל, או מבידוד נוסף, מי סופר.
בואו נהיה איתם בבאסה שלהם, ניתן להם לבכות ולהוציא ונדגיש בפניהם שהם צודקים! תראו איך התחושה שלהם תשתפר כשהם ירגישו שאנחנו בצד שלהם.
שיטת הפיצוי עובדת
תכל'ס, לילדים כבר נמאס להבין. נמאס להם להיות סבלניים ולמצוא תעסוקה בבית - ובצדק! הם רוצים לחגוג ימי הולדת, ללכת לגן, לחוגים ולג'ימבורי, לבלות במסעדה ובסרט, לנסוע לטיולים לעטות מסכה רק בפורים.
זה שאנחנו "מבינים אותם" זה לא מספיק. ויש בהחלט מקום "לפצות" אותם.
איך? זה משתנה. כל משפחה יכולה לאמץ את רעיונות הפיצוי שלה. למשל, סבא וסבתא יגיעו לפנק ולעזור ; הבייביסיטר תתגבר את זמן המשחק ; זמן המסך יהיה גמיש יותר ; נבשל יחד ארוחה לפי התפריט שהם רוצים ; נשחרר קצת את נושא הממתקים.
ויש גם שיטה נוספת. קבלו אותה כאחלה טיפ – לא רק לימי קורונה, אלא בכלל:
תשאלו אותם!
אחרי השיקוף, הנרמול וההתלבטויות שרצות לכם בראש, תשאלו אותם: מה הייתם רוצים שנעשה? תתפלאו, פעמים רבות הבקשות יהיו הרבה יותר קטנות וממוקדות ולא ידרשו הפקה גדולה או הבטחות גרנדיוזיות.
זה יכול להסתכם ב: בואו נכין עוגת שוקולד בכוס, בואו נצא עם המגפיים לשלוליות או בואו נתקשר לסבא וסבתא בווידאו.
לצאת מחוזקים
כשאנחנו משקפים לילדים מה הם מרגישים, מנרמלים להם את המצב, מגישים להם פינוק-פיצוי מעודד וגם מחמיאים להם שהם יצירתיים ובעלי רעיונות נהדרים, אנחנו עוזרים להם להתחזק ולהרגיש מועצמים.
כן, לפעמים נסביר להם שאנחנו לא יכולים לשנות את העולם שבו אנחנו חיים כרגע, ויכולים להציע להם חיבוק ולאפשר להם לבכות כמה שהם רוצים.
גם לכם ההורים מותר. רק אומרת.
