אהוד בנאי הוא מסוג האמנים שתמיד יפתיעו אותך מחדש: בין אם מדובר בהופעה שלו עם הרכב מלא, בדואט אקוסטי עם מייקל צ'פמן, הופעה משותפת עם משינה, או בלויווי פסנתר ורביעיית כלי מיתר. "הלהקה ואני חיים את השירים כל פעם מחדש", כתב אהוד בנאי באתר האינטרנט שלו לקראת ההופעה שהתקיימה ביום חמישי האחרון בהיכל התרבות בתל אביב, "מצד אחד ההופעה הזאת תהיה עוד אבן דרך במסע ההופעות הבלתי נגמר, ומצד שני יהיה בה את הריגוש של היכל התרבות, בפעם הראשונה לבד. גם כאן השירים יקבלו את הפירוש העכשווי שתואם את הרגע העכשווי, את הערב החד פעמי. את היום". ובנאי כמו בנאי, לא מגזים כהוא זה בתיאור שלו ובציפיות שהוא יוצר אצלנו.
ההופעה מתחילה בהילוך נמוך: רק הוא והגיטרה, "נגעת בצמרות העצים" ו"הכנאפה המתוקה" מעבירים צמרמורת. הנגינה שלו טובה מתמיד: הטרובדור מפיק שירה גם מהמיתרים שלו, גיבור גיטרה מקומי. ואז- ראשון מצטרף אליו הגיטריסט נושי פז לגירסה מחשמלת של "רוחות הצפון" - ואחריו עולים גם גיל סמטנה (בס), ערן פורת (תופים), ביל צור (קלידים) ואלעד כהן בונן בכלי הקשה וסאמפלר.
מה שהתחיל כהופעה שקטה, מתפתח עכשיו לעולם קסום ורוגש של צלילים. החלק הזה של ההופעה הוא יותר מחוספס. ההפקה המוזיקלית של סמטנה מגלה את הקצוות החדים של הלחנים. העיבודים מלבישים את השירים במעטה של בלוז ורוק, חושפים צדדים חדשים בלחנים המוכרים של נכסי צאן ברזל כמו "פלורנטין", ו"יוצא לאור". נושי פז נותן ברוק עם 'ליקים' וסולואים מופלאים, סוחף גם את הנגינה של אהוד למעלה. "ערבב את הטיח" ו"זמנך עבר" עוברים כאן טרנספורמציה מפתיעה - וכן, חד פעמית. ואז אהוד מספר לנו על הרקע לשיר חדש, שאת מילותיו כתבה בתו, מרים, בעקבות משהו שאביה אמר לאמה בסעודת ליל שבת, שיגרה שהיוותה השראה ל"זקוק למחילה" הבלתי שגרתי. "אני תקוע בסיקסטיז", אומר אהוד, "אבל את תקועה עוד במנה הראשונה". וכמו ילד סיקסטיז הוא נותן במפוחית סטייל בוב דילן ואנחנו נמסים.
בשלב הזה מזמין אהוד לבמה את האורח הראשון - ניצן חן רזאל מצטרף לנגנים והכינור שלו נותן טוויסט נוסף לשירים. "בלוז כנעני", "היום", "אביא לך", "גוש דן", "פרפרי הקצב", "כולם יודעים", "מסעדה פרסית" - ואחרים, הופכים לניצוצות עם מוטיבים אתניים, רגע אחד אנחנו בטברנה, במשנהו ביקור בכפר צוענים או בהפנינג של קוסטריצה. המוזיקה סוחפת, מקפיצה – והיכל התרבות מתחיל לצאת במחולות. ואז מזמין אהוד את אורחו השני, נגן הסקסופון אבטה בריהון הענק – וההופעה ממשיכה לנסוק. בריהון שר ומנגן בכוונה גדולה את "אסתר" כמו שאף פעם לא שמענו; ב"ממשיך לנסוע", אם לעשות פרפראזה על מילותיו, איזה 'שיטפון פנימי זורם בתוך תוכי'חלל האוויר של היכל התרבות - ואחריו, "עיר מקלט" האלמותי – שאהוד בנאי משלב אותו יחד עם "עבודה שחורה"המקבל משמעות אקטואלית על רקע הפגנת האתיופים שנערכה רק אתמול. מאז ומתמיד בנאי הוא יוצר חברתי עם מודעות לסובב אותו.
המציאות ממנה נולד שיר כואב כמו 'עבודה שחורה' היא עדיין רלבנטית למרבה הצער, כמו שהיה בעת שנכתב לפני למעלה משלושים שנה וכאילו כלום לא השתנה ולא למדנו מאומה, הגזענות עדיין מרימה את ראשה המכוער והאפליה נוכחת בחייהם של "האחים כהי העור שבאים מאתיופיה" וכשבנאי מסיים את השיר עם "ואני בעיניהם ראיתי איזה אור/ומי יידע אם אברהם לא היה שחור" – הזעקה שלו מהדהדת הרבה אחרי שנגמר השיר ומסתיימת ההופעה. אבל היא לא נגמרת לפני שאהוד "ממשיך לנסוע". וגם אז עדיין לא נדלקים האורות ובנאי חוזר להדרן שוב, לבדו, עם "מהרי נא" והלהקה ממהרת לשוב ולהצטרף אליו יחד עם ניצן והכינור כי הקהל, שעכשיו כבר זורם מהמושבים לקדמת הבמה ומטעין את ההופעה באנרגיות חדשות, רוצה עוד "טיפ טיפה" ומקבל מהבמה את "ניצוץ האהבה" בביצוע מקפיץ במיוחד.
אבטה חוזר עם הסקסופון לחגיגה פרסית של "ג'מלי פורוש" – ואז, ורק אז כל הטוב הזה מסתיים עם אהוד ו"עד הפעם הבאה" בה יפתיע אותנו עם עוד ממתקים מוזיקליים. כמה טוב שיש לנו משורר, יוצר, אמן, פרפורמר ובן אדם כמו אהוד בנאי, שליבו במקום הנכון.
