על הקיר בכניסה ל"אצל מוריס - הסנדוויץ' הטוניסאי מספר 1 בארץ" במרכז רובע א' באשדוד תלוי שיר יפהפה שכתב יותם ראובני, משורר מקומי נפלא, שמתרפק ביצירה הזו על נעוריו שיוצאים ממה שהיה פעם קולנוע דגון.
קולנוע דגון לא קיים כבר שנים רבות, הסנדוויץ' הטוניסאי של מוריס דווקא כן, אבל גם כאן הסועדים מתרפקים על מה שהיה פעם.
בדיוק לפני ארבע שנים (יולי 2015) זכיתי לקיתונות של רותחין ושל בוז על דברים שכתבתי על הסנדוויץ' המפורסם שמצהיר על עצמו כמספר 1 בארץ.
אבל לא אהבתי, לא נהניתי ועמדתי אז מאחורי כל מילת ביקורת. בשבוע שעבר שבתי לשם. חיפשתי תיקון. גם למוריס אבל גם לעצמי.
כי מה זה בעצם אומר על הדור שלנו אם אנחנו לא מצליחים לשמור על הרמה והאיכות לאורך שנים? עייפות החומר? זלזול? הסתפקות במוניטין שנרכש בעמל ואי רצון או מוטיבציה להמשיך להשתפר ולהתקדם?
דבר אחד לא משתנה לעולם בסנדוויץ' של מוריס: מדובר במזג האוויר הכי טוב ביולי באשדוד. גם בימים של חום לוהט, במנהרת האוויר שפונה מערבה ופתוחה מזרחה, בריזה קרירה מחוף מי עמי פורעת את מה שנותר מבלוריתך. התחלה מבטיחה.
בדיקת שמן
בעשר וחצי בבוקר התפאורה מציגה ארגז של עגבניות נאות מונח על השולחן, כיסאות שעדיין מונחים זה על גבי זה ומוריס שלא נמצא.
מי שנמצאת שם היא הגברת הנחמדה עם המבטא הרוסי שנמצאת שם כבר שנים. האינסטינקט הראשוני שלי היה להעדיף שמוריס יטגן ויכין לי את הפריקסה שאני עומד להזמין, אבל אם יש רוסים שמנגנים מוזיקה אנדלוסית אני משער שהם יודעים להכין גם פריקסה.
בעשר וחצי בבוקר כבר הייתי רעב כדבעי וכדור הבצק שהבחורה הרוסייה לשה בידיה נראה לי קטן מדי. אז החלטתי להזמין עוד משהו קטן לפתיחה וביקשתי בריק.
נכון, אני יודע שכבר הזמנתי פריקסה מטוגן, אבל הרגשתי שאני באמת ובתמים זקוק נואשות לכמות חצי בקבוק השמן שעמדתי לספוג, כי יש ימים שהכדורים שלי לא ממש עוזרים ואני חייב משהו בשביל לשפר את מצב הרוח.
כמות שמן הגונה תמיד עוזרת, אם לא גופנית אז נפשית לפחות, כך שגם אם אמות צעיר, לפחות זה יקרה כשאני במצב רוח טוב.
אבל זה לא עזר, כי הבריק היה חסר טעם וגם כמות הגונה של שמן ומלח לא שיפרה את מצבו. העלים היו אומנם פריכים ומתפצפצים, הביצה אכן היתה רכה, אבל הוא לחלוטין שידר חוסר רצון לשתף פעולה עם בלוטות הטעם ולהיות גם מהנה.
אבל היה בו שמן, הרבה שמן, וזה עודד אותי מעט. אז חיכיתי לפריקסה ובינתיים כרסמתי מהחמוצים הביתיים המצוינים שמכינים כאן. השתדלתי לא לנוע יותר מדי כדי לא לטלטל את גלי השמן שכבר פכפכו בבטני.
זו השאלה
אבל גם הפריקסה היה אכזבה. שוב. איך אפשר להסביר את זה? בסצנה מפורסמת במחזה "המלט" של שייקספיר, הנסיך, החוזר לדנמרק, פוגש בדרכו זוג קברנים מתחכמים.
הם מכינים את חלקת הקבורה של הכנסייה לקבלת דייר חדש, וחושפים בשוויון נפש גולגלות של דיירים קודמים. אחד מהקברנים מסב את תשומת ליבו של המלט לאחת הגולגלות, שאותה הוא מזהה כשל יוריק, ליצן החצר מימי ילדותו של המלט.
הנסיך מרים את הגולגולת, אוחז בה לפניו ואומר: "הו, יוריק המסכן! כן, הכרתי אותו, הורציו. כאן היו תלויות השפתיים, אשר אותן נשקתי פעמים לאין ספור. והיכן היתוליך עכשיו? היכן כרכוריך ושיריך?" (תרגם את זה יפה דורי פרנס).
זה מה שהרגשתי לגבי הפריקסה המסכן שלי, שהיה ריקני מתוכן ומאיכות: לא מספיק מטוגן, לא מספיק טונה, הביצה חתוכה לשני חצאים ענקיים ולא פרופורציונליים, מעט מדי מטבוחה וחריף.
אגב, מעט מדי זו מחמאה, לובנו המסנוור והבוהק של בצק הפריקסה בלט למרחוק. איפה תשומת הלב במריחה? אני זוכר ימים אחרים, שאפשר לראות עוד בתמונות ישנות, של פריקסה גדוש בטעמים ותשומת לב.
"הו, פריקסה המסכן, כן, הכרתי אותו, מוריס. כאן היה פעם חריף לכל האורך, וטונה אשר נשקתי פעמים אינספור. והיכן טעמיך עכשיו? והיכן תבליניך וריחותיך?".
אז אני קובע שוב פגישה עם מוריס בעוד ארבע שנים, ועד אז כמובן תעלה השאלה: "להיות או לא להיות?".
מראה מקום:
"אצל מוריס - הסנדוויץ' הטוניסאי מספר 1", מרכז רובע א', אשדוד
שעות פעילות: א'-ה' 10:00-18:00, ו' 9:00-15:00
טלפון: 08-8567161
פסקול: הרוח נושבת קרירה
תג מחיר: בריק - 15 שקל, פריקסה - 27 שקל, בקבוק אשכוליות - שמונה שקלים; סך הכל: 50 שקל
