כשנאספה נשמתו של יצחק קלפטר לעולם שכולו טוב נפרדה תל אביב מאחד מגדולי המוזיקאים שחיו בה והגדירו אותה במשך שבעה עשורים.
האיש שקיבל כתלמיד (בביה"ס טשרניחובסקי) את הכינוי "צ'רצ'יל" אמנם נולד בחיפה, אבל פרידת הוריו הנחיתה אותו כילד צעיר מאוד בדירת החדר של דודיו לא רחוק משוק הכרמל, בה גדל מאז כילד תל אביבי לכל דבר ועניין, בעיר שלא עזב מעולם.
בחרנו לכבד את זכרו באמצעות התחנות התל אביביות שלו, לאורך ארבעת העשורים שבהם התמקדה יצירתו.
שנות ה-60
קורותיו של קלפטר הצעיר כנער בתל אביב של תחילת שנות ה-60 לוטות בערפל. באמצע אותו עשור, כשהוא בן 15 בלבד, עלה הנער האלמוני עד אז על במת ההיסטוריה כשיסד את להקתו הראשונה. הימים ימי הביטלס, קליף ריצ'ארד ואלביס בעולם, ובישראל הפרובינציאלית והמרוחקת לשוחרי הרוק שזה אך נולד אפילו לא היו גיבורים לחיקוי. רק רעיון ותשוקה לחבר גיטרות למגברים, למצוא מתופף סביר ולזרום עם הג'מים.
רוב בני גילו של קלפטר הצעיר ניגנו אז בפסנתר, אקורדיאון ואולי גיטרה קלאסית. "להקות תיכון", מהסוג שישטוף את מקלטי הארץ בעשורים הבאים, היו אז בתל אביב במשורה. לכן קשה לקלוט כיצד בתוך הישימון הזה, הלהקה שהקים קלפטר הצעיר כללה מלבדו עוד שני שמות שהיו מאז לאגדה: מיקי גבריאלוב וחיים רומנו. ללהקה קראו "הצ'רצ'ילים" ע"ש הכינוי האקזוטי של המייסד ובשנותיה הראשונות פועלה היה מוכר לקבוצה קטנה מאוד של תיכוניסטים מקומיים.
אך המעגל הלך והתרחב שכן מהפיכת הרוק העולמית התקדמה בצעדי ענק ושמות כמו ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון החלו להיות מוזכרים בפי יותר ויותר בני תשחורת תל אביבים שמאסו בסאונד של הגבעטרון ומצאו מפלט בדיסטורשן. כך, גם שמותיהם של קלפטר ורומנו החלו להילחש בחדרי חזרות טחובים כאשפי פריטה מקומיים.
"חיים, מיקי וגם אני בכלל הגענו מדרום תל אביב", מספר השבוע שמוליק בודגוב - הצלע השלישית במשולש "גיבורי הגיטרה" של התקופה וגם האיש שיחליף בהמשך את קלפטר כגיטריסט השני של ההרכב. "אני צעיר מהחבר'ה האלה בחמש שנים ואת חיים ומיקי הכרתי מהשכונה. קלפטר, לעומת זאת, היה כאילו על תקן הצפוני ממרכז העיר. אבל הוא היה כזה גיטריסט מעולה ומאומן שזה בכלל לא שינה משהו, כי אנשים התחברו במוזיקה ובנגינה והוא באמת היה אשף והשם שלו הלך לפניו".
ההרכב הבוסרי שנשא את שמו של צ'רצ'יל החל לקבל הזמנות להופעות במועדונים אבל לקראת 1968 נאלץ קלפטר לשנות תוכניות עם הגיוס לצה"ל. את השירות הצבאי החל במסלול של טנקיסטים אך השם והכישרון סללו את דרכו במהירות ללהקת גייסות השריון.
שם גם פגש את מי שלימים יהיה חברו בזירה האישית והמקצועית - שלמה יידוב. "אני הייתי בחור צעיר מירושלים, סך הכל כמה שנים בארץ, ואת יצחק פגשתי לראשונה באודישנים ללהקת גייסות השריון שהתקיימו במועדון בשם 'האמנים' בתל אביב", הוא נזכר השבוע. "אפשר לומר שהחברות שלנו החלה בקליק מיידי. בכל זאת, כמוזיקאי אתה ישר קולט נגנים משובחים ויצחק גם היה, מעבר לזה, אדם מקסים ומתוק".
הוא הכיר לך את תל אביב?
"לגמרי. בשירות המשותף הפכנו לחברים קרובים ואת תל אביב הכרתי דרכו. היתה לו וספה מקרטעת בצבע חום שהוא היה מרכיב אותי עליה מאחוריו וביחד היינו חורשים את העיר, בעיקר בלילות. יצחק היה נוהג מקדימה ושר בקול עם פה פתוח לרווחה. פעם הוא גם שאף כך בטעות דבורה שהיתה על המסלול שלנו והתוצאה היתה נפילה ותאונה שבמזל גדול לא גרמה לנו לפציעה משמעותית".
שנות ה-70
הזכרונות של יידוב מאותם ימים שופכים אור על התקופה שבה התעצב הרוק הישראלי ונציגיו עמדו על קו הזינוק שממנו יכבשו את הבמות בשנים הבאות. העשור זה עתה התחלף, הביטלס התפרקו ושנות ה-70 הבועטות יצאו לדרך. בישראל הקטנה השתחררו משירותם הצבאי יידוב וקלפטר. האחרון נשאב מיד לתוך תעשיית המוזיקה המקומית וחברו קיבל בזכות כך מקום מצויין במעגל הסובב של נגני סצנת הרוק שהיתה בחיתוליה.
"רוב הזמן פשוט שרצנו במקומות עם חבר'ה כמונו שמנגנים בלי הפסקה", הוא נזכר. "במיוחד זכורה לי הדירה של יוסי פיאמנטה ברחוב הירקון, כי ליוסי היו את הגיטרות הכי משוכללות ופטיפון מעולה ומהתקרה של החדר היה תלוי מצנח. בכל ההתרחשות הזו, יצחק תמיד היה זה שכולם רצו לנגן איתו".
9 צפייה בגלריה
עם סלווין ליפשיץ (מימין) ועמי טרייביש בתופים בגלגול הראשון של הצ'רצ'ילים, שנות ה-60
(צילום: האוסף הפרטי של יצחק קלפטר)
אמנם קריירת הסולו של קלפטר נפתחה רשמית רק בשנות ה-80, אך שנות ה-70 היו ה-עשור שלו ובהן התפרץ הר הגעש היצירתי שמיקם אותו בפנתיאון. ב-1972 הוא עיבד את "כמה טוב שבאת הביתה" באלבום "יסמין" של אריק אינשטיין וניגן בו את תפקיד הגיטרה האייקוני.
כשאריק לביא החליט לקפוץ על עגלת הסאונד האופנתי של התקופה והקליט את "שיר סתיו" ("כל הנחלים הולכים לים") הוא גייס את הכישרון מהשריון כדי שגם ימסגר את השיר בריף גיטרות חד ורועם ויותר מזה - הוא ביקש ממנו לעטר את השיר בסולו הכי "מלוכלך" ועצבני שאפשר והשאר, כמו שאומרים, זה היסטוריה.
הצ'רצ'ילים, להקתו המקורית של קלפטר, המשיכה להתקיים בלעדיו וכאמור גייסה במקומו את שמוליק בודגוב הצעיר ("אתה יודע מה זה להיכנס לנעליים של קלפטר? איזו אחריות זו וכמה הייתי צריך להתאמן?"). למרות שבחי הביקורת והבלחה לחו"ל, הצ'רצ'ילים לא הצליחו להעמיד להיטים משל עצמם אבל אריק איינשטיין כבר גייס אותם כלהקת הבית שלו להקלטות והופעות וקלפטר הצעיר, שבאופן טבעי היה בסביבה, צד את עיניו ואוזנו. יעברו עוד מספר שנים עד שהשותפות הזו תבשיל לשיאים משותפים ובינתיים התפנה קלפטר לייסוד ההרכב הבא שלו.
"אחרית הימים", שפעלה בשנים 1971-1972, היתה סופר-גרופ בזעיר אנפין של בני עשרים וקצת שכבר טעמו הצלחה ופרסום בשירותם הצבאי ובמועדוני תל אביב (ורמלה - נקודת ציון משמעותית למועדוני התקופה). קלפטר חבר לאלי מגן, גבי שושן, זוהר לוי ומירי אלוני והאלבום היחיד שהקליט ההרכב כבר כלל הוכחות חד משמעיות כי בכל האמור בגיטרה חשמלית - צ'רצ'יל הוא הכוכב הבא והאקס-פקטור גם יחד.
התחנה הבאה של קלפטר היא זו ששמה רשום באותיות של קידוש לבנה מעל המושג "הרוק הישראלי". במקביל למעגלי הנגנים המחוספסים של שכונות ומועדוני תל אביב הגיח לאזרחות באותם ימים מחזור שלם שהשתחרר מלהקת הנח"ל שאותו הנהיג, ביד חזקה וזרוע פורטת נטויה, איש קטן קומה עם גיבסון SG, פריטה וירטואוזית ואהבה לרוק גיטרות. גם לדני סנדרסון, כמו לקלפטר, כבר היו מוניטין גדולים כנגן אולפן מבוקש וכשהקים את "כוורת", החיבור של קלפטר אליה לא היה טבעי ברגע הראשון. גם כי האחרון הגיע מרקע ומעגל חברתי שונה וגם כי פרסומו כגיטריסט-על, להרכב שכבר ניגנו בו סנדרסון ואפרים שמיר, הזמין סיום מהיר ופיצוץ על רקע אגו והתנגשות טיטאנים.
זה לא קרה. ההיפך. סנדרסון היה אמנם האיש שקבע (כמעט) הכל בכוורת, אבל בתבונתו כי רבה ידע לתת לקלפטר את הבמה הראויה לו כגיטריסט ולפרגן לו בסולואים החשובים ובעיצוב סאונד המיתרים של הלהקה. שלושת האלבומים של כוורת מלאים בטביעת ידו המענגת של קלפטר על הפנדר סטרטוקסטר ולרבים - כל שירי האלבומים הנ"ל הם מאסטרפיס של מיצוי הגיטרה החשמלית. סנדרסון הוירטואוז ושמיר הגרובי קיבלו את חלקם, אבל התפקידים של קלפטר הם אלה שצבועים, לנצח, בזהב.
פיצוץ הכישרון של כוורת לא הצליח לשאת את עצמו. לאחר שלוש שנים שבהן חיו שבעת הכוורנים "אחד בתוך ה-XXX של השני" הם גם התחיילו לעלות זה לזה על העצבים. במסע ההופעות של הלהקה בארה"ב חילוקי הדעות החלו לחרוג מהזירה המילולית ובזכרונות שהועלו לאחר מכן לא נפקד מקומו של קלפטר מרשימת המתקוטטים פיזית על שטויות.
כוורת התפרקה ב-1976 באופן מעניין למדי: נוכחות השירים של הלהקה - שרשרת להיטי ענק שאי אפשר היה להימלט מהם קודם - נעלמה מהציבוריות הישראלית כמעט באחת. הקריירה של שבעת חברי ההרכב, לעומת זאת, היתה במקום האידאלי להמשיך ולצמוח. פניגשטיין ואולארצ'יק עברו לארה"ב. יוני רכטר גויס על-ידי אריק אינשטיין. סנדרסון וגוב המשיכו ל"גזוז", שמיר השיק את קריירת הסולו שלו ויצחק קלפטר פשוט חזר לגור בתל אביב.
ככל שלא היה חלק טבעי מכוורת כשהוקמה הלהקה, נראה שקלפטר הוא זה שחווה את המשבר האישי הגדול ביותר עם פירוקה. בחייו האישים דווקא נראו הדברים כעולים על מסלול יציב: אם בראשית העשור חגג קלפטר את פרסומו ואת מראהו החתיכי למדי בזרועות רבות (אשת הרדיו עיינה אילון, מונה זילברשטיין, יונה וולך ואחרות), ב-1977 הופתעה הבראנז'ה לגלות כי המוזיקאי הבליין התמסד תחת החופה עם זמרת (אלמונית עד אז) בשם ורד. הנישואין התפרקו באמצע שנות השמונים ועד אז הספיק צ'רצ'יל לבצע נסיעות רבות ברכבת ההרים שהיתה אז חייו.
בתמצית נזכיר עד לסיום העשור את הקשר האמיץ עם יעל לוי, שנולד כשכתב לה את "שיר אהבה בדואי" לאלבום "שיחות סלון" של יהונתן גפן והמשיך עם "אי ירוק בים", "בלדה לנאיבית", "עד עולם אחכה" ומעל הכל - הקטע האייקוני "תמונה" שאותו מכירים כולם כ"דה בה דה בה דה" מפתיחת התוכנית "ארבע אחרי הצהריים" בגל"צ.
בחייו האישיים ספג קלפטר מכות קשות באותן שנים. הוא נקלע לקשיים כלכליים ונפשיים, אבל מבחינה יצירתית לא עצר לרגע. התחנה המשמעותית האחרונה שהספיק להטביע בה את חותמו טרם התחלף העשור היתה ההרכב "צליל מכוון" - הסופר-טריו שבו חבר לשם טוב לוי ולרעו משכבר שלמה יידוב, שהתפרסם בעיקר הודות לשיר הנושא את שם ההרכב, אותו כתב קלפטר כמובן. הוא הספיק גם לתרום את "אני אוהב" (שוקולד) לאלבום "הכבש ה-16", להשתתף בהקלטת האלבום "המראה" של צביקה פיק ואז הסתיים העשור.
שנות ה-80
עשר שנים שבהן קנה קלפטר את תהילתו בשיתופי פעולה התחלפו בתקופה שבה החל קלפטר להקליט אלבומי סולו. שלושת האלבומים שהגדירו אותו מאז ("יצחק", "לבד" ו"מחזיק מעמד") כללו להיטים רבים אבל משהו בדמותו ואופיו הכתיב מסלול שונה. בזיכרון הקולקטיבי קלפטר נצרב כזאב בודד, שתקן ואחד שנחבא אל הכלים ואפילו שמות אלבומיו מתאימים לכך. במציאות התברר שמאחורי הדמות המסוגרת היה דווקא אדם חברותי מאוד, שהצלחותיו הגדולות היו כשהיה בחברת אחרים.
החיבור המשמעותי ביותר היה כמובן עם אריק אינשטיין. לאחר ש"גדול זמרי התרבות העברית" סיים לטפח ולהאדיר בעשור הקודם דמויות כמו שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי ויוני רכטר - הגיע זמנו של קלפטר. החברות שנוצקה בין השניים סביב מנות השווארמה והמגדקה של מסעדת "כתר המזרח" ברחוב אבן גבירול הבשילה סוף סוף למעשה אמנותי משותף. התוצאה - נוכחות קלפטרית מוגברת ואייקונית באלבומים "יושב על הגדר", "שביר", "פסק זמן" ו"אוהב להיות בבית".
כדי לקבל מושג עד כמה היה קלפטר, כאמן בוגר, בעל אוזן מוזיקלית מופלאה די להאזין לשיר "בשבחי הסמבה" שהראה איזו כברת דרך עבר מאז פרט בעיקר סולואים וריפים בנוסח הנדריקס.
1984 היתה שנה מיוחדת מאוד לקלפטר, כמו לשאר חברי להקת העבר "כוורת" שהחליטה להתאחד לאחר שמונה שנות היעלמות וגילתה שתל אביב לא שכחה לה חסד נעורים. למעשה - הרבה יותר מזה. קשה לתאר היום את עוצמת הנוסטלגיה שתקפה את הקהל התל-אביבי ואת האהבה והאקסטזה שהרעיף על הלהקה במופע האיחוד הראשון בהיכל התרבות. די אם נספר שבסוף ההופעה, כאשר הודלקו האורות באולם, הקהל המשיך לתבוע הדרנים. "כבר אין לנו מה לנגן עוד", אמר גידי גוב המופתע. "די, לכו הביתה".
סדרת מופעי האיחוד הורחבה ספונטנית למופע הענק והחינמי בפארק הירקון וההבנה ששירי כוורת הם נכס צאן ברזל ללא תאריך תפוגה היתה הבסיס לכל מופעי האיחוד שבאו לאחר מכן. כמי שהיה בשני המופעים האמורים בתל אביב של 1984 וראה את קלפטר מקרוב הח"מ יכול להעיד - אלה היו בוודאי הרגעים המאושרים בחייו.
שנות ה-90
כשהוא כבר בעשור החמישי לחייו, בריאותו הרופפת של יצחק קלפטר החלה לתת אותותיה בגופו ואורחות חייו. במישור היצירתי הקצב ירד אך במעט והוא המשיך להלחין ולהקליט. בעיקר במרחבים קלים יותר להתנהלות כגון מוזיקה לסרטים. פה ושם עוד איחוד של כוורת, מספרי מופעי מחווה דיסקרטים מחבריו כסיוע כספי, אך הלכותיו בציבור הלכו וכבדו. בעיקר בשל הקושי הפיזי אך גם כמסר של עייפות נפשית.
שמוליק בודגוב נזכר כיצד באותן שנים הוא גרר את גיבור הגיטרה הנשכח להופעות בתוכנית האירוח של יאיר לפיד "כדי שהוא ינגן ויהנה וכדי שכל הצופים לא ישכחו אותו". מהעין הציבורית הוא הלך והתפוגג, אך תל אביבים שהכירו את נקודות העגינה שלו התרגלו לראות אותו בהן על בסיס יומי. כמעט תמיד לבד.
בלילות, כשהיה יוצא לג'מג'ם או להשתתף בהופעה נדירה, היה ממשיך לפעמים לפאב "השופטים" שיושביו באותן שנים ידעו גם לכבד אותו מרחוק וגם להחליף איתו מילות נימוס ושיחות אדיבות. פאב הבית שלו באותן שנים, זה שאליו הגיע מספר ערבים בשבוע, היה "לסל" ברחוב בן יהודה.
"קניתי את הפאב בתחילת שנות התשעים כבחור צעיר שלא מבין כלום מהחיים שלו", נזכר אייל נאור, הבעלים והמנהל דאז. "יחד עם המקום, שכבר היה מוסד, הגיעו גם לקוחות קבועים מתחום הבידור והם ציפו להמשיך את הסידור שלפיו הם לא צריכים לשלם. לכולם אמרתי שאנסה אבל לא מבטיח תמיד. גם את יצחק ירשתי עם לסל אבל הוא היחיד שאמרתי לו 'אתה ממשיך לא לשלם כאן. תמיד'. היה לי ברור שכך צריך להיות".
קראו גם:
נאור מאשר שדמותו של קלפטר התמזגה לכיסאות של לסל והוא היה כמעט תמיד אחרון האורחים שהולכים הביתה, בשעות הזריחה. "ברור שהפכנו לחברים", הוא מספר, "ולשמחתי זה בא לידי ביטוי במסיבה שעשינו באמצע שנות התשעים לכבוד יום ההולדת 6 ללסל החדש, ב'צריף של ישי' למי שזוכר. מה אפשר לבקש יותר מאשר הופעה של יצחק קלפטר הענק במסיבת יום ההולדת שלך?".
מכל מה שעברת איתו וראית אצלו, יש משהו שאתה זוכר במיוחד וראוי לציון?
"בהחלט. הוא לא נגע באלכוהול. היה יושב שעות ושותה מיץ, אם אני לא טועה בחיבה לטעם תות. לפעמים הוא היה בא אלי לבר ואומר 'אייל, תעשה לי קוקטייל'. מאיזה מיצים שאתה בוחר'".
