פלאפל ומדינת ישראל. זה צירוף חזק, לא?
אריאל רוזנטל מ"פלאפל הקוסם" בתל אביב מסביר: "פלאפל הוא בדי אן איי של הישראלים באופן מטורף וקיצוני. אין אדם בארץ שלא אוהב פלאפל. זה מאכל חוצה מעמדות ותרבויות, מעמדות, עדות, אשכנזים, מזרחים. ילדים בני ארבע אוכלים פלאפל, אנשים מבוגרים, קבצנים, שוטרים, עשירי עולם, ראשי ממשלה. כולם".
איך זה נהיה כל כך אהוב?
"כי זה ביס שמימי. יש פלא בפיתה הזאת. לכל מדינה יש כיס בצק. לאיטלקים יש את הקלצונה. לנו את הפיתה שאפשר להכניס אליה הכל, לאכול בעמידה או לקחת לאוטו".
יש עוד ביסים ישראליים שמימיים?
"חומוס, שווארמה, סביח – האוכל הערבי. אלה מאכלים שפרצו גבולות כמו שהפיצה פרצה את איטליה והאורז פרץ את פרס".
יש פיתוחי פלאפל הזויים?
"יש כאלה שאוהבים את הפיתה פלאפל שלהם עם קטשופ. יש כאלה שאוהבים שמועכים להם את הכדורים בתוך הפיתה וזה קטע, כי כשאתה מועך את הכדור זה משנה את הטעם שלו".
יש סיטואציות מצחיקות שקורות סביב הפלאפל?
"בזמן ההמתנה בתור אנחנו מעבירים כדורי פלאפל מאחד לשני ולפעמים מישהו מסתובב ומעביר למישהי כדור והיא אומרת לו 'תודה' ונוצר קשר. היה למשל זוג שהכיר פה בתור לפני 12 שנה. הוא העביר לה כדור פלאפל, הכדור נפל אז הוא העביר לה עוד כדור. אחרי כמה שנים הם התחתנו ובאו להצטלם פה בחתונה.
קראו גם:
"יש לנו גם לקוח שהוא זמר אופרה, ובכל פעם שמגיע תורו הוא נעמד ושר איזה שיר אופרה במשך שבע דקות. אנחנו מכבים את המוזיקה וכולם עוצרים ומקשיבים לו ואז מתחילות מחיאות כפיים סוערות. אבל אחד הסיפורים המרגשים יותר היה כשקיבלתי טלפון מבית חולים.
"מישהי אמרה לי שהבת שלה עומדת לעבור ניתוח מוח עם סיכון גבוה והיא רוצה לפני כן לאכול מנה של פלאפל הקוסם. האמא התקשרה אליי אחרי הניתוח לעדכן שהבת שלה יצאה מזה בשלום. הגעתי לבית החולים, גם מנה הבאתי איתי, והיו חיבוקים. זה היה מרגש".
מתי היה הפלאפל הראשון שלך?
"בגיל שש באילת, אבל הזיכרון הראשון שלי מפלאפל היה בפלאפל מבורך בצפון תל אביב כשהייתי בן תשע בכיתה ד'. היה לו רק פלאפל – טעים ונקי עם כרוב לבן, טחינה וסלט. היינו הולכים עם החברים בימי הולדת לאכול פלאפל כי זה מה שהיה וכבר אז אני זוכר שהתאהבתי בכדור הפלא".
איך פלאפל הקוסם התחיל?
"הקוסם פתוח מ־2001. כשהייתי בן 22 פתחתי מסעדת בשרים בדיזינגוף סנטר. ארבע שנים אחרי כן פרצה שריפה. כל הצד הצפוני של הסנטר נסגר. הפסדתי כסף שלא היה לי, אמרתי: 'זה הזמן לפרוש', והחלטתי ללמוד עבודה סוציאלית. לא הרבה יודעים, אבל בצעירותי סיימתי רק כיתה ו', אז הייתי צריך להשלים חמש שנות לימוד ולא ידעתי איך אתפרנס תוך כדי. אז אמרתי: 'אני אפתח פלאפל, אעשה אותו טוב ואנשים יאהבו ויחזרו'.
"כשהקוסם נפתח חרטתי על דגלי שתהיה פה קולינריה כמו במסעדת שף. כשפתחתי זה היה מקום קטן – שליש מהיום. במקביל הלכתי ללמוד ונרשמתי לבגרות מלאה עם פסיכומטרי, והייתי בא לכאן ב-5:00 בבוקר לטחון גרגירי חומוס, עובד עד 17:00, טס הביתה, מתקלח, וטס ללימודים עד 23:00. זה התחיל עם חמישה לקוחות ומיום ליום, מפה לאוזן, גדל."
איך לפני 20 שנים נראתה סצנת הפלאפל?
"בזמנו לא הייתה תרבות של חווית אוכל רחוב. הפלאפל היה בשביל לסגור פינה, ומי שהיה רעב היה הולך לאכול פלאפל בעמידה. לא היה כזה בילוי, לא היו אלכוהול ובירות סביב זה, היה פיתה פלאפל עם מיץ ענבים ותתקדם.
"זה לא היה עסק של מסעדנים אלא יותר של משפחות – הבת מגיעה אחרי הצבא ועוזרת בשטיפת כלים, הבן עוזר להכין מנות והאבא והאמא מאחורי הדלפק. המקומות היו נסגרים אחרי הצהריים. שלא לדבר על חומוסיות שהיו שייכות אז רק למגזר הערבי ושווארמיות שבכלל היו מן משהו מאולתר. היו פלאפליות – בעיקר מיתולוגיות, אבל זה לא כמו שהיום".
