אירועי שומר חומות, בהם השתתפו גם כמה מתושבי יפו, השפיעו על מכון הכושר של חמודי אלפרד. עד לאירועים שטלטלו את מרקם היחסים העדין בין יהודים לערבים, נחשב המקום לאי רענן של דו־קיום וכבוד הדדי, שבו הפוליטיקה והסכסוך הערבי־ישראלי נדחקו הצידה לטובת דיבורים על אחוזי שומן ותרגילים ליד אחורית חזקה ומחוטבת.
"המכון היה בשיא ההצלחה, אבל אז החלו אירועי שומר חומות ולקוחות יהודים הפסיקו לבוא ולהתאמן והעבודה פחתה", הוא מספר. "האירועים הורגשו מאוד בימים הראשונים. אני זוכר את הרחובות הריקים ואת התחושה של הפחד, החשדנות ואי־הוודאות שלצערי גם התקשורת הדהדה רבות.
"לי באופן אישי כאב לראות כמה קל להרוס משהו שנבנה כל כך הרבה שנים ועוד יותר כאב לי על האנשים הפשוטים שנאלצו לשלם את המחיר הזה גם בכיס ובעיקר בתדמית", הוא מוסיף. "הרי הדו־קיום ביפו הוא הדוגמא הכי טובה למה שיכול להיות כאן, אז למה לא לשמור עליו?".
"אצלנו אכלו רק פיתות"
אלפרד בן ה־32 גדל בכפר המוסלמי בענה שבצפון. אמו הייתה עקרת בית ואביו נמנע מלעבוד בשל מצבו הרפואי. "הייתי בחור צנום ורזה, לא היה לי ביטחון עצמי בכלל. הייתי רואה בטלוויזיה תחרויות של 'מר עולם' והרגשתי שמקומי על הבמה הזו. הייתי עובר ליד חדרי הכושר ומסתכל איך אנשים מתאמנים. רציתי להיות חזק כמוהם, אבל ההורים שלי בכלל לא הבינו מה זה ספורט ולמה זה טוב, הם רק רצו שאשקיע בלימודים". הוא נזכר.
בגיל 18 עזב את הכפר והגיע לתל אביב בלי שקל בכיס. לאט־לאט, בעבודה קשה בנה את עצמו, זכה במקום השלישי בתחרות "מר עולם" ומינף את התואר לפתיחת מכון האימונים SCULPT (מלשון פיסול), שמשך עוד ועוד מתאמנים, יהודים וערבים.
"מגיל קטן אני תומך כלכלית במשפחה" הוא מספר. "תמיד היינו במצב סוציו־אקונומי נמוך אבל הוריי הקפידו על חינוך ראוי ועל תרבות ועל כך אני אומר תודה. בזכותם אני מי שאני היום".
למרות שליבו תמיד נטה לתחום הספורט, להירשם לחדר כושר היה עבורו חלום רחוק, לא היה לו כסף לכך. אז הוא רק היה עובר ומסתכל, בוהה במתאמנים מהחלון. הוריו דחפו אותו ללמוד ולהשכיל ואלפרד היה ילד טוב וצייתן. הוא סיים בגרות מלאה בפיזיקה, מתמטיקה וכימיה ואחרי התיכון נרשם ללימודי מדעי הרוח ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שם סיים את התואר בהצטיינות.
"למרות שאני לא ממשפחה משכילה, הצלחתי לפרוץ את תקרת הזכוכית וללמוד באקדמיה, אבל זה לא עניין אותי", הוא מודה. "מאז ומתמיד התעניינתי באורח חיים בריא. רציתי להיראות חסון וכריזמטי, אבל למשפחה שלי לא הייתה מודעות בכלל בנושא, אבי היה חולה סוכרת ולא ידע אפילו מה ההבדל בין לחם מלא ללחם לבן. אצלנו אכלו באופן קבוע רק פיתות".
ללכת בעקבות הלב
לאחרונה נפטרו אביו ואחיו הבכור באותה השנה ואלפרד נקלע למשבר עמוק, בעיקר בגלל ההבנה עד כמה אורח חיים נכון מסייע לשמור על הבריאות. "ידעתי שאני רוצה לשמור על עצמי ולהיות חזק אז למדתי מהתבוננות במתאמנים על תזונה וספורט", הוא מספר. "ככל ששיחקתי יותר כדורגל ושיפרתי את הכושר שלי, כך הביטחון העצמי שלי התעצם.
"למרות זאת, לא היה לי את האומץ האמיתי ללכת אחרי הלב ולעסוק בספורט, חשבתי שאלך להיות מורה או משהו כזה", הוא מודה.
כסטודנט, נהג להתאמן להנאתו בפארקים שם יצר קשרים והחל לסייע למתאמנים, "ואז הבנתי שמקומי הוא לעזור לאנשים לעשות שינוי. החלטתי לעשות צעד ולהירשם לקורס מדריכי כושר בוינגייט".
תואר באוניברסיטה, לימודים בווינגייט, תמיכה במשפחה ־ איך עושים הכל יחד?
"כשעברתי לתל אביב התחלתי לעבוד אצל רותי ברודו בבראסרי. עבדתי ימים כלילות במטבח, כמלצר, וכל מה שהיה אפשר. התואר היה יקר וגם הייתי צריך לתמוך במשפחה. אז התגוררתי עם עוד חמישה אנשים בדירה קטנה ושילמתי 1,000 שקל שכ"ד לחודש. גם כשהמגורים היו זולים כביכול, זה היה קשה ואני שמח שהתקופה הזו מאחוריי".
כשהחל את לימודי הכושר החליט אלפרד להגשים עוד חלום שבער בו מגיל קטן – השתתפות בתחרות מר עולם. "זה הגיע מתוך תשוקה ורצון, משהו בער בי מבפנים", הוא מספר.
להוצאות על לימודים, מחייה וסיוע למשפחה התווספו הוצאות על אימונים אישיים שיכינו אותו לתחרות. הוא קנה כרטיס וטס לתחרות באנגליה שם התמודד מול 55 אנשים מכל העולם וזכה כנגד כל הסיכויים במקום השלישי והמכובד. כשחזר לארץ החל לעבוד כמאמן בחדר הכושר גורדון, שם תלו את תמונתו בגאווה על הקיר כמאמן מצטיין.
"האימונים האישיים שעשיתי הצליחו מאוד ואנשים התחטבו והורידו במשקל ואני התחלתי לאמן בבתים פרטיים בכפר שמריהו ובהרצליה פיתוח", הוא מספר. "אני איש של מטרות ורציתי להשיג את המטרה הבאה: לפתוח מקום משלי. כבר היה לי ביטחון עצמי ומלא מתאמנים. החלטתי לשכור סטודיו קטן במרתף ביפו - סטודיו בוטיק לאימונים אישיים. ערבים ויהודים הגיעו להתאמן, ראו תוצאות ויצרו קשרים בין־אישיים. אני מאוד אהבתי לראות את הדו־קיום שנוצר וגם שמתי לב שאנשים מתחילים לאהוב את עצמם ככל שהם נכנסים לכושר".
אלפרד מעיד על עצמו שהוא לא עוד 'מאמן כושר' אלא משמש עבור מתאמניו גם מנטור פסיכולוגי להימנעות מאכילה רגשית. "מה שמייחד את הגישה שלי זה לא רק צורת האימון. אלה העובדה שגם כשבן אדם שהולך הביתה אחרי האימון אני זמין אליו ומייעץ לו מה לאכול ואיך לעזור לו לשמור על חיטוב הגוף, ההצלחה של המתאמנים שלי היא ההצלחה שלי ובאמת אכפת לי מכל מתאמן".
בעקבות הביקוש שכר אלפרד חלל יותר גדול ברחוב יהודה הימית, דקה מהים ושוק הפשפשים. "זו בפירוש הייתה הגשמת חלום".
קראו גם:
ואז הגיע המשבר בעקבות מהומות שומר החומות.
"מאז שיפו השתקמה וגם העסק, קיבלתי החלטה לעשות יותר מאמץ בשילוב וחיבור בין ערבים ויהודים והחלטתי להמשיך את פעילות המכון. לשמחתי ההיענות הרבה של כולם הוכיחה לי כמה אנשים בוחרים בשפיות ורוצים לחיות חיים רגילים ושמחים. נוצרו כאן חברויות מגוונות מכל הגילאים והמעמדות – מאנשי עסקים ושוטפי כלים ועד חבר'ה צעירים ומבוגרים. כולם באים הנה להתאמן, ליהנות ובעיקר לחזק אחד את השני.
"יפו היא ההוכחה לדו־קיום הישראלי", הוא מוסיף, "ומי שטוען אחרת מוזמן להגיע הנה ולראות זאת. אני קורא לכולם לבוא להתאמן - להט"ב, ערבים, חרדים, יהודים ובעצם כל מי שרוצה ומאמין בדו קיום מוזמן. גם אם בן גביר יבוא להתאמן אצלי אני אשמח", הוא צוחק. "בזכות הספורט נצליח להתגבר על החושך וגם להתחטב על הדרך".
