לפני כשנתיים נפטרה תמר אברמוביץ', גננת מיתולוגית שגידלה אלפי ילדים בבת ים, והיא רק בת 62.
כשבנה, הסופר, העיתונאי והשחקן יובל אברמוביץ' ספד לה מעל קברה, הוא דיבר מהלב על השיעורים שלימדה אותו אמו בחייה. ההספד שעלה לרשת הפך מיד לטקסט ויראלי והוביל להוצאת ספרו ה־17, "עד הדמעה האחרונה" (בהוצאת "הרשימה"). "זה לא ספר זיכרון ולא פרידה", הוא מדגיש, "זה ספר על החיים, על תעוזה ועל ההיערכות למוות".
קראו גם:
אברמוביץ', אב לשירה (13) ונוגה (8), נולד וגדל בבת ים, העיר שעיצבה לדבריו את מי שהוא היום ועדיין ממלאת אותו בגאווה. "כשחברים שלי היו מתחמקים ומסתירים את העובדה שהם מבת ים לא הבנתי אותם, אני תמיד ראיתי בזה גאווה. בת ים היא הבית שלי".
ילדות בחוף הסלע
אברמוביץ' (45) גדל ברחוב בר יהודה ובהמשך ברחוב זמנהוף ולמד בבית ספר שז"ר. "הייתי תלמיד לא קל", הוא מודה. "אמא נאלצה להגיע הרבה פעמים לבית הספר ולשכור לי מורים פרטיים כי תמיד העדפתי את חוף הסלע על פני ספסל הלימודים. בת ים תמיד היתה 'קטנה' בעיניי, אבל במובן החיובי, הכל קרוב להכל, לכל מקום מגיעים ברגל וכמובן שאפשר לשרוף יום שלם על החוף.
"בזמנו לא ממש התעניינו בבריאות, אז היינו נמרחים בשמן קוקוס ונשארים על החוף או על הברזלים כל היום. הילדות שלי עברה באווירה משפחתית, כולם הכירו את כולם. גרנו בקומה עם ארבע דירות, באחת היינו משחקים, בשנייה אוכלים צהריים, בשלישית את הקינוחים וברביעית, שלנו, היה מכשיר וידיאו, אז כולם ראו אצלנו סרטים.
"כל ילדי הבניין בילו יחד וזה היה הכי טבעי שיש. הבנות שלי, כמו כל הילדים היום, צמודות למסכים, והקורונה החמירה את זה. אנחנו היינו ילדי רחוב, בלי ניידים, וכשאמא רצתה שנעלה לאכול היא פשוט צעקה מהחלון.
"היום אני אוסף את הבנות שלי והן ישר שואלות 'מה עושים היום?'. זאת הטעות שלנו כהורים: שכחנו איפה אנחנו נגמרים והילד מתחיל. בת ים לא העסיקה אותי, להיפך, היא נתנה לי את השעמום שעזר לי לפתח את הדמיון. אתגרתי את עצמי ואולי ככה גם יצרתי לעצמי קריירה. זה היה מקום מדהים לגדול בו".
הסטיגמה הבת ימית
אברמוביץ' מודע למוניטין הלא סימפטי שיצא לעיר. "קראו לנו 'הבתימים' והיתה סטיגמה של פשע, בדיוק כמו בנתניה, אבל זה לא נגע בנו - להיפך, חיינו בתחושת ביטחון. הכל התחיל בגלל הרצח של הלנה ראפ, שנרצחה בטיילת בת ים בשנת 1992 כשהיתה בת 15. האירוע הזה ערער את כל העיר.
6 צפייה בגלריה
יובל אברמוביץ'. "בכל עיר יש ערסים, אלימות ופשיעה. בבת ים פשוט הבליטו את זה"
(צילום: ליה יפה)
באותה תקופה היו דקירות נוספות ברחבי הארץ, אבל בת ים היתה בפוקוס. זה קצת מזכיר את מה שקרה במבצע שומר החומות: היו מהומות בערים רבות, אבל האירוע בטיילת שבו התפרעו תושבים והפכו רכבים הפך לסמל.
"אמא שלי עברה שם בעיצומה של ההתרחשות וחזרה הביתה מעורערת. זה הציג את בת ים בצורה מאוד שלילית אבל לתחושתי עשה עוול לעיר, כי מדובר במיעוט לא מאפיין. בכל עיר יש ערסים ונובורישים, אלימות ופשיעה. בבת ים פשוט הבליטו את זה".
המקומון שגילה אותי
כשהיה בן 17 התראיין אברמוביץ' למקומון 'חולון ובת ים' והחליט שהוא רוצה להיות כתב. "רציתי להיות סופר, עיתונאי, שחקן, רציתי הכל, רק לא ידעתי איך לקרוא לזה. כשראיינו אותי בגלל פעילות בבית הספר שאלתי איך אפשר לעבוד בעיתון. העורך הציע לי לכתוב טור על חיי כנער בבת ים. כך החלה דרכי המקצועית".
בתום שירותו הצבאי למד משחק ב"בית צבי" וכמאמר הקלישאה, אתה יכול להוציא את הילד מבת ים אבל לא את בת ים מהילד. "תמיד פזלתי לתל אביב וידעתי שאעזוב לשם כי היא בירת התרבות של ישראל ואתה צריך להיות איפה שהכל קורה, אבל מעולם לא באמת עזבתי. תמיד המשכתי לבקר בבת ים - את אמא, וגם להתאמן בה. הייתי רוכב על אופניים לאורך הטיילת ומשהו בלב היה מתרחב".
הגננת המיתולוגית ורחוב סומסום
הגן של תמר אברמוביץ' כבר לא קיים, אבל אלפים עדיין זוכרים את הגננת, שהיתה אחת הראשונות שהכניסו מחשב לגן. "זה היה אז מאוד חדשני", אומר אברמוביץ. "היא גם היתה חלק מהצוות הפדגוגי שליווה את התוכנית 'רחוב סומסום'. חיפשו אנשי חינוך שייעצו להם כיצד להתאים את התכנים לציבור הישראלי ואמא סייעה. היא היתה גננת אבל חלמה להגשים חלומות אחרים. החלום שלה להיות דוגמנית נדחק הצידה.
"בשנתיים האחרונות לחייה היא הצליחה להגשים אותו והופיעה בתצוגות אופנה ובקמפיינים בארץ ובעולם. עשרה חודשים אחרי שחלתה בסרטן נפטרה. עד הרגע האחרון היא לא רצתה לדעת מה מצבה. אמא שלי היתה אדם מאוד רגיש ואופטימי. היא העדיפה להתמקד בצד החיובי".
כמה פעמים בניין קורס בלב חולון?
כאדם שמקפיד לכתוב ולהטיף לראות את החיובי בחיים, ההתמודדות עם האובדן היתה מאתגרת. "אני תמיד אומר שכמעט הכל בידינו", הוא אומר. "אין לנו השפעה על כוח עליון או על מחלות קשות, אבל הם חלק קטן בחיינו. כמה פעמים בניין קורס בלב חולון? אלו מקרים נדירים ואסור לנו לתת להם להשתלט לנו על החיים. ההחלטה לצאת ממשבר, ממערכת יחסים אלימה או ממקום שלא טוב לנו בו זה נטו החלטה שלנו. אמא שלי נפטרה צעירה אבל לפחות הספיקה לסמן 'וי' על החלום שלה ומצאתי בזה נחמה".
בימים אלה השיק אברמוביץ' את "קרן החלומות על שם תמר אברמוביץ", מיזם שמטרתו לסייע לאנשים מעל גיל 60 להגשים את חלומם. "אנחנו מחפשים אנשים שיש להם חלום משנה חיים, לא סתם צניחה חופשית, אלא משהו מהותי שאנחנו יכולים לסייע בו בליווי ומימון. אני אוהב להגשים חלומות ובענק ומזמין את כל מי שמעוניין לפנות אליי".
נדל"ן מקומי והכנה לפנסיה
לאחרונה אברמוביץ' רכש דירה להשקעה בעיר. "אני לא פוסל את האפשרות לשוב לכאן לעת זיקנה, אני ממש רואה את עצמי מעביר כאן את הפנסיה", הוא אומר. "כבר לא בוער לי לחיות בעיר הגדולה, כל המועדונים והבילויים שמאוד קסמו לי בגילאי 20-30 פחות מעניינים אותי עכשיו. כשאני שומע שבת ים צפופה זה משעשע אותי, המרחקים בין בניין לבניין רחבים יותר מבתל אביב.
"בעיניי בבת ים הכל פתוח ונוח בניגוד לצפיפות שממנה אני מגיע. למרות זאת יש בי תחושת החמצה, אני רואה מקומות בעיר שלא השתנו משנות ה־80, אזורים שלמים שקפאו בזמן. אני בטוח שאפשר לקדם יותר תוכניות להתחדשות של מבנים ציבוריים ופרטיים. יש בבת ים כל כך הרבה פוטנציאל, חבל שאנשים לא רואים את זה. זו עיר קסומה וכדאי לכל אחד להכיר אותה".
