בעיני רבים מאמנות ומאמני כושר אמורים להיות רזים, שריריים וחטובים, אבל אור אטדגי (23), אילתית נמרצת וחדורת מוטיבציה, מוכיחה שאפשר גם אחרת.
בתקופת השיא שקלה אטדגי כמעט 170 ק"ג, ולמרות זאת ונגד כל הסיכויים, ובזכות הרבה מאוד התמדה, הצליחה לסיים בהצטיינות קורס מאמני כושר ולהפוך למאמנת כושר ייחודית. היום, כשהיא שוקלת 130 ק"ג, היא לא עוצרת לדקה ומאמנת נשים וגברים.
"כמובן שהיה קשה לאנשים לקבל את זה שמאמנת כושר 'שמנה' מאמנת אותם, פתאום עלו הרבה דעות ושאלות כמו 'איך את מאמנת כושר?', 'בטח היא לא יודעת כלום', ו'אם היא מאמנת כושר למה היא לא עושה כושר?', ועוד שאלות. אבל האמת שהמנהל שלי בסטודיו 'ברוש' ממש תמך שאני אאמן, ואראה שלא כל מאמן חייב להיות רזה עם קוביות.
"אני תמיד מספרת למתאמנים את הסיפור שלי ואת הדרך שעברתי והם נדהמים. לאט לאט הם ראו את הידע שיש לי, ראו שמראה לא נחשב, ואפילו ההיפך. יש כאלה שהיה להם נוח להתאמן רק איתי כי אני יודעת איך זה להתחיל, אני באתי מהמקום הכי שמן והכי קשה, והם ראו למה הפכתי. זה נותן להם מוטיבציה, ואז עיניי הוארו. זו המטרה שלשמה התכנסתי".
סביבה תומכת
אטדגי גדלה בירושלים ועברה עם משפחתה לאילת כשהייתה בת שמונה. סוגיית המשקל ליוותה אותה תמיד. "הייתי ילדה שמנה, היו לי הפרעות אכילה", היא נזכרת, ומוסיפה שאף פנתה אל בית החולים "שניידר" כדי לנסות ולרדת במשקל.
בבית נהנתה אטדגי מסביבה תומכת שנסכה בה ביטחון עצמי ונתנה לה את הכלים להתמודד עם העלבונות שלא פעם הוטחו כלפיה. "גדלתי בבית עם אמא שנורא תומכת, אז הביטחון העצמי שלי תמיד היה גבוה", היא מספרת.
"קראו לי הרבה בשמות גנאי, אבל ידעתי לסכל את זה. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם איך שאני נראית. מבחינה חברתית אף פעם לא הייתה לי בעיה. זו אחת הסיבות שנכנסתי לתחום הזה כי יש נערים ונערות שאין להם ביטחון הזה והם לא גדלו בבתים מסוימים, ילדים שהיו מעירים להם על אוכל ועל איך שהם נראים".
גם בצבא התמודדה עם אתגרים בגלל משקל גופה. אטדגי התגייסה לצה"ל במשקל 167 ק"ג. החלום שלה היה להיות לוחמת במג"ב, אבל לבסוף שובצה לתפקיד מש"קית משא"ן (משאבי אנוש) בשלישות, ואולם כשהתייצבה באפסנאות בבקו"ם, לא מצאו עבורה מדים במידה שלה.
היא נשלחה למתפרה, ואחרי חמש שעות של המתנה קיבלה זוג מדי א' בלי נעליים ובלי מעיל. גם במהלך הטירונות בעיר הבה"דים לא נמצאו עבורה מדי ב' מתאימים וגם לא מעיל, ובמשך חמישה חודשים נאלצה לעיתים ללבוש בגדים אזרחיים.
"חוץ מעניין המדים, הכל היה בסדר", היא אומרת. "רציתי להיות לוחמת, אבל בגלל המידות שלי זה כמובן לא הסתדר".
חייבת שינוי
כשהשתחררה מצה"ל פרצה מגפת הקורונה, ואטדגי לא יכלה לשוב לעבודתה במלון "הרודס" שבה עבדה במהלך השירות הצבאי. היא מצאה את עצמה בלי עבודה וישבה בבית בגלל הסגר הראשון. וכאן, היא מסבירה, התחיל למעשה השינוי בחייה.
"בתחילת הקורונה הגעתי ל-167 ק"ג והחלטתי שאני לא יכולה יותר, לא לעלות מדרגות, לא ללכת, מתנשפת בכל צעד שלי, ממש הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. גם להיות כל היום בבית בסגר הראשון ממש לא עזר", היא מספרת. "החלטתי שהגיע הזמן להוריד במשקל ולא בגלל מראה חיצוני. כל חיי הייתי מלאה, אבל זה הגיע למצב שלא יכולתי לעשות דברים שאני אוהבת כמו לטייל. גם להתנדב במד"א כחובשת היה לי קשה, הריצות וסחיבת הציוד. הייתי עולה לאמבולנס כולי מתנשפת, החלוק קטן עליי, שלא לדבר על בגדים. הייתי מידה 66, שזה היה מטורף. אפילו לגברים אין מכנסיים במידה הזאת. תמיד לבשתי או טייץ או טרנינג, יכולתי לחלום על ג'ינס. הייתי חייבת לעשות שינוי".
האסימון נפל סופית בזכות מתנה שקיבלה מאמה ליום הולדתה ה־20. "אמא שלי סידרה לי כהפתעה צניחה חופשית ולא יכולתי בגלל המשקל כי מותר עד מאה ק"ג", היא מספרת. "זה באסה, זה אחד הדברים שהכאיבו לי, אבל אם רוצים משהו, מגיעים אליו".
השינוי המיוחל התחיל בעבודה עצמית. "התחלתי לבד בבית עם ארוחות מסודרות יותר, בלי שטויות, והכנסתי גם שחייה בים והליכות. לא באמת היה לי מושג מה אני עושה, אבל הצלחתי לרדת לבד עשרה ק"ג", היא מספרת ומוסיפה, "ואז החלטתי להירשם לחדר כושר, אבל זה לא כל כך עבד. בשלב הזה חברה המליצה לי על סטודיו לאימונים אישיים והלכתי על זה. החלטתי לקחת מאמן אישי שגם יבנה לי תפריט וגם יהיה איתי צמוד בתהליך".
בסטודיו "ברוש" הכירה אטדגי את מי שעתידה הייתה לשנות את חייה - המאמנת גיל קוויט. "התחלתי איתה תהליך, ובפעם הראשונה בחיי עמדתי במשהו והיה לי כל כך כיף כי כל השנים האלה פחדתי מהמילה כושר", היא מספרת. "אחרי בערך חודשיים שהתאמנתי, גיל אמרה לי שאני חייבת להירשם ללימודים של מאמנת כושר, שזה תפור עליי, שאני קולטת מהר והתחום הזה ממש עניין אותי, ואז התחלתי ללמוד".
איך הרגשת בכיתה?
"כמובן שכל מי שהיה איתי בכיתה לא היה במימדים שלי, כולם היו כבר בתחום זמן רב, כאשר אני בתחום בקושי חמישה חודשים. זה קצת הלחיץ אותי, אבל אמרתי לעצמי שזה משהו שמעניין אותי, אז אני אצליח".
כבר בשלב העיוני של הקורס, שהתנהל בזום בגלל הקורונה, אטדגי נתקלה באתגרים. "כשהמנהל המקצועי של הקורס התחיל לדבר, קיבלתי ממנו קצת ווייב שמנופובי", היא נזכרת. "הוא דיבר הרבה שהשמנה זה מחלה וכל מיני דברים שהיה לי קשה לשמוע, ומדי פעם גם התפרצתי לדבריו ותיקנתי אותו".
אבל זאת הייתה רק ההתחלה. "אחרי המבחנים המעשיים שעברתי אותם בהצלחה רבה, הגיעו השיעורים המעשיים שבהם באמת רואים את חברי הקבוצה וגם את המנהל המקצועי. לא אשקר שבהתחלה היו קצת מבטים, אבל למזלי, הקורס נמשך שמונה חודשים, אז ממש השתפרתי", היא מספרת.
לאורך הקורס הרגישה אטדגי שחובת ההוכחה חלה עליה. "בשיעורים מיד התנדבתי להיות הראשונה שמדגימה", היא מספרת, "הייתה לי מין חובת ההוכחה כי אני התלמידה הכי שמנה שם".
ההתמדה וההשקעה השתלמו, ואטדגי סיימה את הקורס בהצלחה ולאחריו אף החלה לעבוד בסטודיו "ברוש". "המנהל המקצועי של הקורס ממש התלהב מהביצועים שלי, ובמבחן המעשי הסופי קיבלתי את הציון הכי גבוה, יותר מכל מי שהיה איתי בקורס, כל השרירנים שנמצאים כבר שנים בתחום", היא מספרת בגאווה.
איך היה לסיים את הקורס עם הציון הכי גבוה בכיתה?
"זו הייתה הרגשה טובה. בסיום הקורס המנהל המקצועי אמר לי שהוא מחכה לראות איזה מאמנת תצא ממני. רציתי להוכיח והגעתי לדברים שאחרים לא הגיעו בקורס עצמו. ואחרי כל מה שעברתי, לשמוע את זה ממנו, זה היה מרגש".
לא רוצה לרדת
מאז הפכה למאמנת כושר, אטדגי לא עוצרת לרגע. "מדי יום העשרתי יותר ויותר את הידע שלי, ניסיתי על עצמי דברים, וחיזקתי טענות רבות לגבי הכושר ומהי תוכנית האימון המושלמת למתאמן מתחיל ופה בעצם החלה דרכי", היא מספרת. "היום אני עצמאית, עדיין עובדת בסטודיו, אבל החלטתי לגלות את הדרך שלי ולעזור לנערים ונערות, נשים וגברים, שלא יודעים איך להתחיל ולמי לפנות או שחוסר הביטחון הוא שמגביל אותם".
"אני מאמנת כושר ששוקלת 130 ק"ג ועם גובה של 1.83 וטכניקת האימון שלי לא מביישת אף מאמן, וכן, הגיע הזמן שהעולם יידע שמראה זה לא הכל. חשוב לי לציין שאני לא מעודדת השמנה, אבל אני לא מעודדת רזון, אני מעודדת בריאות. היום אני שוקלת 130 ק"ג ואני בריאה בדיוק כמו כל אדם בריא אחר, הורדתי כמעט 40 ק"ג והפכתי לאדם בריא יותר, בדיקות הדם שלי מצוינות".
את רוצה לרדת עוד במשקל?
"כרגע אני לא מחפשת לרדת עוד במשקל. אם אני ארד, אז סבבה. הכל עניין של תהליך ואין לדעת לאן החיים יובילו, אבל כרגע מבחינת מראה, זה לא משהו שמפריע לי וזה משהו שאני רוצה להבהיר לכולם. מאוד חשוב לי להתחזק, אני מאוד אוהבת אימוני כוח והתנגדות, אני מרימה משקלים נורא כבדים. מבחינה פיזיולוגית, בגלל שאני שוקלת הרבה, קל לי יותר לרדת במשקל. אני רוצה להישאר סביב המאה קילוגרם".
המסר של אטדגי ברור - הבריאות חשובה יותר מהמראה, וזהו גם המסר שהיא מנסה להעביר ללקוחותיה. "באות אליי בנות שרוצות להוריד כמה קילוגרמים לפני החתונה של האח, ואני מסבירה שחשוב שיהיו פעילות ובריאות ולא לחשוב רק על המראה. אני מכבדת כל דבר שיבקשו, אבל בדרך שלי אני מנסה להסביר להן שזה לא הכל".
ואילו רגשות הסטנדרטים המקובלים של יופי ורזון מעוררים בך?
"זה עצוב לי. אתה יודע כמה אנשים בסטודיו לא רצו להתאמן איתי בגלל איך שאני נראית? עשו לי לא מעט פרצופים, קבעו איתי אימון, באתי, ואז היו פרצופים. היו כאלה שהעבירו אותם ממני, אבל עם הזמן כשנכנסתי לזה, אנשים היו מבקשים אותי".
נפגעת?
"נפגעתי באיזשהו אופן, אבל חלה עליי חובת ההוכחה מבחינת הידע שצברתי. אנשים אמנם מעקמים פרצוף, אבל אני כאן כדי לשנות את זה. נכון שזה פוגע, אבל זה גם בונה אותי. זה נותן לי עוד יותר כוח להילחם, עוד יותר כוח להראות".
ובכל זאת, כנראה שתמיד יסתכלו עלייך באור שונה. זה לא מפריע לך?
"לא הכל זה מראה. מראה יכול מאוד לתעתע. זה מעצבן שדווקא בגלל איך שאני נראית לא באים אליי, אבל זה לא מפיל אותי. אני תמיד מראה איך אני נראית, מפרסמת תמונות שלי ודואגת להגיד מה המשקל. נתקלתי בהרבה מתאמנות מלאות, מעולם לא נתקלתי במאמנת כושר שהיא במידות שלי. אני רוצה לשבור סטיגמות, והייתה לי התחלה טובה מאוד, סיימתי את הקורס בציון 94".
את רואה בעצמך פורצת דרך?
"מבחינה הישגית אני מרוצה מאוד מעצמי, וזה משמח אותי שאני הראשונה שעושה את זה, אבל לא מנחם אותי שזה המצב ושאני צריכה להילחם על הסטיגמה הזאת, או שאף אחת כמוני לא עשתה את זה עד היום".
