לפני ארבע שנים, כשדניאל שניידר (27) עמדה לסיים את לימודי הצילום, היא התלבטה איזו סדרת תמונות תגיש לפרויקט הגמר.
"אני אחת כזאת שהרעיונות באים לה ברגע ואני עפה עליהם, אבל לא הצלחתי להחליט".
כמו תמיד, היתה זו אמא סטלה שנחלצה לעזרתה. "היא היתה אז בטוב, ארבע שנים אחרי שהחלימה מסרטן השד", מספרת דניאל. "למרות זאת היא המשיכה להיות פעילה בקבוצת 'גמאני' והציעה לי שתפרסם פוסט בקבוצה כדי שאעשה משהו מעניין עם הבנות. אמרתי, מגניב, נזרום".
הפוסט של סטלה זכה להיענות של יותר מ־150 נשים חולות ומחלימות שרצו לקחת חלק בפרויקט.
קראו גם:
"שעות ישבתי, עניתי ומיינתי", מספרת דניאל. "בסוף בחרתי תשע נשים, ארגנתי בד שחור, הפכתי את הבית לסטודיו מאולתר וגייסתי שלוש מאפרות, שנרתמו למשימה בהתנדבות.
8 צפייה בגלריה
דניאל שניידר. "כל הזמן חשבתי שהכל טוב, אין לחץ, יש לנו את כל הזמן שבעולם, אבל טעיתי"
(צילום: גיל לוין)
"האינטראקציה עם כל אחת היתה מהממת, הן נשים יפהפיות, חזקות ועוצמתיות שנכנסו לי ללב. התאהבתי בכל אחת מהן. בתהליך הצילום לקח טיפה זמן להיפתח, אבל כשהתחלנו לרוץ על זה היו שיחות נוגעות ללב. הייתה אנרגיה מטורפת, סיפרתי להן שגם אמא שלי היתה חולה והחלימה. הרגשתי מועצמת, זה היה מרפא בשבילי ובשבילן".
לא חשבת על זה שאמא צריכה להיות המצולמת הראשונה?
"היא היתה בימים מאוד עמוסים בעבודה, והיה לי ברור שמתישהו אצלם גם אותה לפרויקט, כי היא היתה הפרויקט, זה היה הרעיון שלה. יום אחד היא חזרה מהעבודה ואמרתי לה, בואי נצלם עכשיו, אבל היא היתה עייפה, ואמרנו, לא נורא, ביום אחר. היא הרי בריאה, יש לנו מלא זמן".
זרמה וטרפה את העולם
סטלה שניידר ז"ל הקרינה תמיד שמחת חיים ואופטימיות. גם בחודשים האחרונים לחייה המשיכה לעבוד, ללמוד, לארח ולהתנהל כאילו אין אופציה אחרת מלבד החלמה. היא נפטרה ב־11 בינואר 2020, בגיל 53. את הנכדה שנולדה מבנה לירן לא הספיקה להכיר.
"כל הזמן חשבתי שהכל טוב, אין לחץ, יש לנו את כל הזמן שבעולם, אבל טעיתי", אומרת דניאל בדמעות. "לפני שנתיים מצבה החמיר ולפני שהספקתי להבין מה קורה היא הלכה לעולמה".
8 צפייה בגלריה
סטלה ז"ל ודניאל שניידר. "היינו משהו בין החברות הכי טובות לבין אותו בן אדם בציר זמן אחר"
(צילום פרטי)
הגעגוע לאמא, שהיתה כל כך קרובה אליה, בוער בתוכה בכל יום שעובר. "היינו משהו בין החברות הכי טובות לבין אותו בן אדם בציר זמן אחר. היא הבינה אותי עוד לפני שדיברתי, היינו מאוד מחוברות. השקפת העולם שלנו היתה כל כך דומה, שיכולנו להתפוצץ מצחוק, ורק אנחנו מבינות למה, או להגיד את אותו דבר באותו רגע.
"יש לי אלפי תמונות משותפות שלנו, כי נסענו יחד להודו, לסרי לנקה, לכל מדינה באירופה. היא פשוט זרמה וטרפה את העולם. בכל הטיולים, לא משנה איפה היינו, תמיד מצאנו איפה לרקוד. כן, אמא היתה פשוט כוכבת".
איך היית מצלמת אותה?
"כמו שהיא. פשוט היא, עם החיוך. זה היה מספיק. העוצמה המיוחדת שלה היתה משתקפת בצילום".
תחושת החמצה.
"ממש. אני לא מאמינה שהפרויקט – שהוא היא – נשאר בלעדיה. כבר בימים שלפני שהיא נפטרה זה קפץ לי לראש כל הזמן, שלא הספקתי, אבל גם אז לא באמת האמנתי שזה יכול לקרות. באמת לא יכולתי לתפוס. אני חושבת שעד עכשיו לא עיכלתי. כשאני חושבת על זה, זה פשוט בלתי נסבל".
עד הרגע האחרון היית בטוחה שהיא תבריא.
"אחרי שהיא נפטרה מצאתי מחברת. היא כתבה בה במשך כמה חודשים את החזון שלה. היא ממש תיארה שם מה היא לובשת – שמלה אדומה, נעלי עקב, שיער מסודר – בעוד שנה, עומדת בקבוצת הבנות ומספרת להן על ההחלמה שלה, ושהכל אפשרי. היא באמת האמינה".
לכן גם את האמנת?
"כן, כי לא היתה לי אופציה אחרת בראש. היה לי ברור שיהיה בסדר. זה מסוג הדברים שקורים אצל אנשים אחרים אבל לא יכול לקרות לנו. בגלל זה רציתי להעלות שוב את הפרויקט, כדי שכל אחת תלך להיבדק".
"אני לא מאמינה שהפרויקט – שהוא היא – נשאר בלעדיה. כבר בימים שלפני שהיא נפטרה זה קפץ לי לראש כל הזמן, שלא הספקתי, אבל גם אז לא באמת האמנתי שזה יכול לקרות. באמת לא יכולתי לתפוס. אני חושבת שעד עכשיו לא עיכלתי".
שימרית שרעבי (40), מרחובות, רכזת שכבה י' בתיכון מדעים:
"חליתי בגיל 36, חמישה חודשים אחרי לידת בני הרביעי. בצילומים הייתי אחרי שלושה טיפולים מתוך 16. היום אני בריאה, עדיין במעקב, לוקחת כדורי מנע וקוראת לעצמי "בוגרת סרטן השד".
"לאט־לאט אני מצליחה להביט לאחור לתקופה האיומה שהשאירה צלקות אבל בעיקר תובנות. היום אני שימרית משודרגת! אני מרגישה קרובה לעצמי. נרגעתי, הפסקתי להילחם. אני מעריכה יותר ומבינה שהכל זמני ושיש לי תפקיד בעולם הזה, ובזמן שניתן לי אעשה את המקסימום שאני יכולה".
ניר דגני (36), זמרת־יוצרת מתל אביב:
"אובחנתי בגיל 27 ומאז המחלה חזרה כל כמה זמן. כשהשתתפתי בפרויקט של דניאל הייתי אחרי תשעה חודשי כימותרפיה והקרנות בגלל חזרה שלישית של הסרטן בצורה גרורתית. היום עדיין יש גרורות, אבל אני מקבלת טיפול ביולוגי והורמונלי שמשאיר את המחלה בשליטה.
ביום הצילומים הייתי קירחת, אחרי כריתה ושחזור שהסתבך והותיר תוצאה לא סימטרית. למרות זאת אהבתי את הגוף שלי, עם השינויים המוזרים שעברו עליו. סיקרן אותי איך יהיה להצטלם ולשדר דרכו את מערכת היחסים המורכבת והמשונה עם הסרטן.
"הרגשתי שדניאל ממש איתי, בשאלות, בהתנסות, במחקר ובמשחק, מאפשרת לי להרגיש הכי בנוח בעולם. דיברנו, החלפנו תלבושות וגם הצטלמתי בחזה חשוף. הרגשתי שותפות אמנותית ורגשית מעצימה מאוד".
אריאלה ורנר כליף (39) מפתח תקוה:
חלתה לפני חמש שנים, בגיל 34: "הייתי נשואה אז רק שנה לבעלי היקר יועד, ועסקתי בתחום הרפואה המשלימה. את הגוש בשד גיליתי במקרה, במהלך סדנת עיסוי זוגית, ומשם הכל תפס תאוצה. ממצאים חריגים, בדיקות, ביופסיה, כימותרפיה, כריתת שד, 25 הקרנות.
"לדניאל המהממת הגעתי בתום הטיפולים, מחלימה עם עננה לכל החיים של נשאית גן. יום הצילומים היה מעצים וחשוב. החשיפה הראשונה של הגוף המצולק לאחר כל הניתוחים והתחושה הבטוחה שקיבלתי מילאה אותי כל כך. היום, חמש שנים אחרי, אני עדיין מתמודדת עם כאבים עצביים אבל חיה את החיים ועומדת ללדת בקרוב".
רינת רוזנבלום (53) מתל אביב:
"אני זוכרת את היום שבו גיליתי כדור פינג־פונג ענקי בבית השחי וישר ידעתי בלבי שזה זה. לצילומים הגעתי בעיצומה של הכימותרפיה שפירקה לי את הגוף לאט־לאט, ובדניאל התאהבתי מיד.
"היא טרחה ודאגה לכל דבר, סיפרה על אמא שלה שהחלימה והיתה כל כך צעירה וכל כך מקצועית ובוגרת. מאוד נהניתי להצטלם, הרגשתי חופשייה".
