השנה אזרתי אומץ וקיבלתי החלטה ששינתה את מסלול חיי. החלטתי לסלוח לעצמי.
לנסות לפחות.
קראו גם:
כאמא, כרעיה, כבת וכאחות כל כך קל לי לשכוח את עצמי. קל מדי.
מירוץ החיים שאב אותי אליו ואיתו הביקורת, האשמה והשיפוט העצמי.
איך לא הייתי מספיק נוכחת? למה לא נהגתי אחרת? מדוע לא הגבתי בצורה שכלתנית יותר?
אינספור שאלות ללא מענה ממשי.
אז עצרתי, נשמתי וחישבתי מסלול מחדש.
בשלב הראשון, אימצתי גישה סלחנית יותר. טעיתי ועוד אטעה - אז מה? היום אני בוחרת לא להתמקד בטעויות אלא לצמוח מהן ולהתקדם הלאה.
הבנתי שפרפקציוניזם חסר פרופורציות לא באמת מקדם אותי אלא להיפך - מעכב אותי.
התפיסה שאני חייבת להיות מאה אחוז בכל אספקט בחיי פשוט התישה אותי. היום למדתי לטפוח לעצמי על השכם גם מעצם הניסיון.
בעיניי, הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה הסופית והיכולת ליהנות ממנה משנה את מסלול החיים כולו.
בשלב השני, למדתי לשחרר.
שחרור הדברים שאינם בשליטתי מאפשר לי לנשום טוב יותר. את החרדה מהלא נודע החליפה ההבנה שליקום יש קצב משלו, כזה שלא תמיד מתכתב עם שלי.
בייחוד בתקופה הנוכחית, כשאנחנו נאלצות לקפץ בין חמישה כובעים בו זמנית, חשוב לקחת דברים בפרופורציות הנכונות.
אם לחבר את ההחלטה החשובה לעולם התוכן שלי, ההמלצה שלי היא לפנות את המיותר בארון הבגדים שלנו ויפה שעה אחת קודם.
לבגד יש כוח לשנות הרגשה, להכניס אנרגיה אחרת. בגד עוטף את הגוף מהחוץ אל הפנים. בגדים ישנים, קטנים, לא מחמיאים - כל אלה מתפקדים על תקן בלמים ומעצורים.
אין לנו באמת צורך להשאיר את הג'ינסים מהתיכון בתקווה שאולי נשתחל לתוכם.
אין לנו באמת צורך לשמור את החליפה לעבודה העתידית שלנו.
הארון שלנו צריך לשקף את ה"כאן ועכשיו", את ההווה.
ללבוש וליהנות מבגדים מחמיאים, נעימים שתפורים למידותינו ולתחושותינו.
אני ממליצה תמיד להתחיל עם הבגדים שלא נלבשו לפחות שתיים או שלוש עונות ומשם להתקדם לבגדים שקטנים, בלויים וכאלה שפשוט לא מרגישים נכון על הגוף.
חשוב לזכור: לפנות את הבלמים בארון משמע לפנות את הבלמים בחיים.
חפשו אותי בעמוד האינסטגרם שלי
