סא"ל מיטל סלבין מבצעת את אחד התפקידים הרגישים והמורכבים ביותר בצה"ל. לאחר ששימשה כראש זירת מרכז במלחמת לבנון השנייה, קצינת נפגעים בשריון וראש מדור מאושפזים במבצע צוק איתן, היום, במיוחד בשנה הקשה מאז השבעה באוקטובר, היא משרתת כראש מדור נפגעים של חטיבת גבעתי, שספגה לא מעט אבדות בשנה האחרונה.
4 צפייה בגלריה
סא"ל מיטל סלבין
סא"ל מיטל סלבין
סא"ל מיטל סלבין
(צילום: חורחה נובומינסקי)

למרות הרקורד הצבאי המרשים, שום דבר לא הכין אותה לרגע שבו התבשרה שאחיה אייל נהרג לפני קצת יותר משלוש שנים. רק אז היא הבינה כמה לא הבינה כשליוותה אינספור משפחות שכולות. בראיון מיוחד היא מספרת השבוע על ההחלטות שקיבלה בעקבות המוות של אחיה, על הרגעים במלחמה בהם התבשרה שבין שמות החללים שזרמו אל המערך ישנם גם חברים טובים שלה, על הקשר המיוחד עם המשפחות שאיבדו את יקיריהן ועל המחיר שהיא משלמת בשנה זו בחייה האישיים. "העצב בשנה האחרונה מגיע במנות גדולות ואינטנסיביות. אין דרך שזה לא ישפיע, זה עוטף ומלווה כל דקה, כל שעה וכל יום, אין הפוגות".

"ויתרתי על מיונים ללהקה צבאית"


לתפקיד המאתגר סא"ל סלבין, תושבת מודיעין, הגיעה ממש במקרה. "רציתי להתגייס בכלל ללהקה צבאית, התכוננתי למיונים תקופה ארוכה, במהלכה פגשתי חבר מלהקת הנוער. הוא סיפר לי שהוא נפצע קשה בקורס טיס, שבוע הוא היה מורדם ומונשם וכשהוא התעורר ישבה לצידו מישהי שהכירה אותו ממש טוב והוא לא הכיר אותה כלל, זה גרם לו לרצות לסגור מעגל ולהיות קצין נפגעים בעצמו. כששמעתי אותו הבנתי שגם אני רוצה, ויתרתי על המיונים ללהקה צבאית והתגייסתי בתקופת חומת מגן.
"לא נרתעתי לרגע מהתפקיד. מהיום הראשון הייתה בי תחושת שליחות והבנה של משמעות התפקיד. יש לך אחריות מאוד גדולה לאוכלוסייה שנמצאת ברגישות הגבוהה ביותר. את מייצגת משהו שהוא הרבה יותר גדול מסך חלקיו, זה לא רק מפגש עם הנפגע או המשפחה, אלא מכלול שלם של משפחה מורחבת וחברים וכפי שרואים אותך מתייחסת לאירוע, כך מבינים שכל הצבא מתייחס לאירוע. לכן בכל מפגש כזה יש המון אחריות אבל גם המון הכנה, הרבה מחשבה עמוקה.
"אני הבן אדם הראשון שהם פונים אליו כשיש בעיה אבל גם הראשון שמבשרים לו על דברים טובים. רק לאחרונה קיבלתי שיחת טלפון מחדר לידה כשאחות שכולה ילדה. הם משתפים אותי בכל היבט בחייהם.
"אנחנו כמובן מתאימים את עצמנו לכל משפחה בצורך שלה, באנרגיה שמתאימה לה, בשפה שנכונה לה. יש משפחות יותר אינטלקטואליות, יש משפחות יותר שורשיות, אני יכולה להגיע ביום אחד לחמישה בתים ובכל אחד הם להיות מיטל קצת אחרת".

"הרבה יותר קשה ממה שחושבים"


סלבין נשואה ואם לשלושה ילדים (5, 8, 10) ובצירוף מקרים טרגי השכול פגש אותה לא רק בחייה המקצועיים, אלא גם בחייה האישיים. "לפני שלוש שנים וחצי סיימתי שיחה עם צוות פקודים שבישר למשפחה של חייל שהוא נהרג בתאונת דרכים, ואבא שלי צלצל אליי. הוא אמר שאחי הגדול אייל, שנולד בדיוק שנה לפניי נפצע בתאונת דרכים.

4 צפייה בגלריה
סא"ל מיטל סלבין
סא"ל מיטל סלבין
סא"ל מיטל סלבין
(צילום: חורחה נובומינסקי)

"כשהגעתי לבילינסון הרופא זיהה את השרוך שלי ושאל אם אני קצינת נפגעים, השבתי בחיוב והוא ביקש ממני לשבת. אמרתי לו 'אתה מבין שכקצינת נפגעים אם אתה אומר לי לשבת יש לזה רק משמעות אחת'. התברר שאייל נהרג במקום, הוא הותיר אחריו אישה ושני ילדים קטנים".
כיצד המוות שלו השפיע על עבודתך?
"זה גרם לי להבין שלא הבנתי שום דבר, שכל חיי הייתי צריכה לבוא לתפקיד הזה עם יותר צניעות וענווה. שחשבתי שאני יודעת הרבה פחות ממה שידעתי באמת ושזה הרבה יותר קשה ממה שחושבים, זר לא יבין זאת וחבל שאני מבינה.
"זה גם זרק אותי למחשבה שאני צריכה לעזוב את התפקיד. רק אחרי חודש של מחשבות הבנתי שלוותר על תפקיד כזה במקביל לאובדן של אחי זה למעשה לאבד את שני הדברים הכי חשובים בחיי. הבנתי שהכי נכון לי להמשיך להיות קצינת נפגעים כי לא תהיה קצינה שתוכל להבין יותר טוב ממני באמת מה עובר על המשפחה. כשאלמנה מספרת לי על הבדידות והלבד אני יודעת בדיוק איך זה נראה כי יש לי את זה בבית. הרגשתי שהידע הזה ש'זכיתי' בו במרכאות צריך לבוא איתי ללווי משפחות שכולות".

4 צפייה בגלריה
סא"ל מיטל סלבין עם אחיה אייל ז"ל
סא"ל מיטל סלבין עם אחיה אייל ז"ל
סא"ל מיטל סלבין עם אחיה אייל ז"ל
(צילום: פרטי)

"יש מלחמת עולם בחוץ"


כשהאזעקות התחילו ב-7 באוקטובר היא עדיין ישנה בביתה במודיעין. "בשמונה בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מראש אגף הנפגעים של החיל הרגלי שאמרה 'את ישנה? תתאפסי על עצמך, יש מלחמת עולם בחוץ'. בשיחה עם המח"ט הוא אמר שהמטרה היא לכבוש את שדרות ואני חשבתי שזה שם קוד לשכונה בעזה, את לא קולטת שמדברים על עיר בארץ שלך. ארזתי תיק לכמה ימים ויצאתי לכיוון בסיס שדה תימן, לא היה לי מושג לקראת מה אני מגיעה. לאט לאט מתקבלות הידיעות, על גולני, על התצפיתניות, ואני ממתינה לחטיבה שלי.
"רק בערב הגיעו פצועים מגבעתי, כולם בכירים בחטיבה, כולם חברים שלי, אנשים שהגיעו עצמאית לדרום, חברו לכוחות ונפגעו בקיבוצים. כשהגיעו השמות הראשונים זה דרש ממני לקבל החלטות, לקחת את עצמי ולנסוע למקום שבו נמצא אדם פצוע שאני מכירה היטב או לחכות ולראות מה מתפתח ואיפה אני מועילה יותר? למעשה כל המלחמה היא בחירות והחלטות לא פשוטות כי תמיד יש כמה זירות במקביל. עוד פצוע, עוד לוויה, עוד משפחה שצריכה עזרה. במובן מסוים עד עכשיו אנחנו בפלונטר הזה".
ב-15 באוקטובר בעלה של סלבין הוקפץ למילואים. "הוא קצין מודיעין של אוגדה, אז למזלנו היו הרבה מתנדבים ואנשים טובים שעזרו לנו".
מה באמת קורה בבית בימים כאלה?
"ניסיתי בהתחלה לעשות הפרדה, לשמור על הילדים והבית רחוק מהדברים הקשים שעברתי, אבל זה בלתי נמנע. אחת התמונות שלא תעזוב אותי זה שנכנסתי הביתה בפורים, ביד משלוח מנות ממשפחה שכולה, על הספה אבא שלי שותה בירה מלייבל על שם חלל צה"ל ולפתע דפיקה בדלת, חלוקת משלוחי מנות על שם חלל נוסף. הילדים שלי פותחים הכל, נהנים מהממתקים ואני מתבוננת בסיטואציה והכל מתערבב. הילדים למדו לחיות עם זה. אם אנחנו בדרך ופתאום אמא מקבלת שיחה, הם כבר מזהים לבד את הדיבור שלי, הם מבינים שאני צריכה להחזיר אותם הביתה ולנסוע. באופן טבעי העצב משפיע על חיי".

4 צפייה בגלריה
סא"ל מיטל סלבין עם בעלה וילדיה
סא"ל מיטל סלבין עם בעלה וילדיה
סא"ל מיטל סלבין עם בעלה וילדיה
(צילום: פרטי)

את מטפלת בעצמך?
"החלטתי שכרגע אני לא נוגעת בזה. ניסיתי כמה פעמים במהלך המלחמה לקבל טיפול אבל זה לא התאים. אני לא במצב של לעצור ולעבד או לבחון ולהעמיק את מה שעובר עליי כי אז אחשף לתמונה הגדולה - וזו חוויה שעדיין לא נגמרה. ברור שזה משפיע עליי, אני לא אוכלת טוב, אני לא ישנה טוב, אני לא עושה ספורט כמו שהייתי עושה. אני לא שומרת על עצמי. אין לי את האנרגיות כמו שהייתי רוצה, יש הרבה רגעי עייפות וייאוש, יש הרבה שאלות של 'למה?' כל יום אני בוכה, לפחות פעם אחת. אני עוברת מרגע מרגש לרגע קשה. זה כל הזמן סביבך. חודשים ארוכים שכל יום את בלוויה. אני לא מנסה לעצור את הדמעות, לא מול המשפחה, לא בלוויה, אני מאפשרת לעצמי לבכות".
"אבל בתוך כל התפקיד הזה יש המון רגעי נחת, שמחה וגאווה. כשאני רואה משפחה שמתחילה שיקום או פצוע עם פרוטזה שמדבר על העתיד, או חייל עם פציעת ראש שמתחיל לדבר, אלו רגעים שממלאים אותי בשמחה אמיתית וסיפוק רב".


"הם הסיפור האמיתי, לא אני"


השנה הזו לא דומה לאף רגע בקריירה הצבאית של סא"ל סלבין. "העבודה הכפילה את עצמה פי 100, וזה כשגם בשגרה לא ממש היה לי זמן לנשום. גם אנשי המילואים שהתאספו סביבי פועלים ללא הפסקה. בלעדיהם לא היינו מצליחים שום דבר".
יוצא לך לדבר עם המשפחות גם על חייך האישיים?
"לפעמים אני משתפת אותם גם במה שעובר עליי, בבית שלי. משפחות רבות מחזקות אותי, מתעניינות ושולחות הודעות, מציעות עזרה. יש אב שכול שכל יום שישי מתקשר אליי ואומר 'רק רציתי להזכיר לך אותך, את הילדים שלך, את הבית שלך. אל תשכחי שאת חשובה, אל תשכחי לחייך', הוא אפילו לא מאפשר לי לענות, מתקשר להזכיר, אומר שבת שלום ומנתק".
אילו רגעים הכי קשים עבורך?
"כשמגיע שם שאני מכירה. אני חושבת שזה האירוע הכי קשה לכל קצין נפגעים. וזה קרה לא אחת בשבעה באוקטובר כשהגיעו הרבה שמות של חברים טובים שלי מהחטיבה. כשאת יודעת איך החלל נראה, איך הוא מדבר, איך הוא הולך, זה כבר אישי. זה יותר מחייב ומורכב, כי את מרגישה שהוא מסתכל עלייך, שיש לו ציפייה ממך. את לא יכולה להתנתק ממי שנמצא בארון הקבורה, את ממש יכולה לדמיין אותו מביט בך".
יש שחיקה?
"יש שיגידו שזה תפקיד שוחק אבל גם כשהיו לי הזדמנויות בחרתי להישאר. חשוב לי שיכירו את מסירות הנפש והרוח של החיילים והמפקדים שלנו. שנה במלחמה אני רואה אותם, שומעת את הסיפורים של הנופלים, זה דור הניצחון. כל מי שנקבר או נפצע מייצג את הטוב ביותר שיש לנו במדינה. הם נלחמים על הבית ועושים את זה באהבה גדולה, הם הסיפור האמיתי ולא אני".