לפני חודש וחצי נרצחה זריפה מאמוס בת ה-79, תושבת חדרה.
בשבוע שעבר הוגש נגד אחותה, יהודית מרר (73), שהתגוררה עמה, כתב אישום המייחס לה את ביצוע הרצח.
חודש אחרי המקרה מזעזע, ביתה של מאמוס נותר כפי שהוא. עם שידת התרופות, קופות הצדקה בסלון, וכלי העלי והמכתש שאחד מהם גם שימש את הנאשמת בביצוע הרצח. האריחים במסדרון מחוץ לשירותים, שבהם נרצחה מאמוס, מסגירים את אירוע הדמים שהתרחש בדירה.
"כמה שלא ניקינו, כתמי הדם מסרבים לרדת מהרצפה", מספרים שלושה מתוך תשעת ילדיה של זריפה, מנשה מאמוס, דינה אהרון ושושי לוי. "כאן היא הייתה מוטלת אחרי שיהודית רצחה אותה בכזאת אכזריות. אף אחד גם לא מסוגל להיכנס לשירותים האלה מאז".
ברוטאלי ואכזרי
בכתב האישום שהוגש נגד מרר נטען כי "באמצעות העלי הנאשמת חבטה במנוחה בחוזקה בכל חלקי ראשה ופניה ובגפיה התחתונות והעליונות מספר רב של חבטות בכוונה לגרום למותה, וזאת הן כאשר המנוחה ישבה על האסלה והן לאחר שנפלה ממנה אל הרצפה מעוצמת החבטות שספגה עד שגרמה למותה". בכתב האישום מתוארים הנזקים שנגרמו למאמוס ושהביאו למותה.
"מי מסוגל לחבוט ככה בכלי ברזל, בכל חלקי גופה ובראשה של אישה מבוגרת, חולה, ששוקלת 60 קילו בקושי, ואספה אותך לביתה?" אומרים הילדים. "אפילו לחיה לא מתנהגים ככה. אנחנו לא זוכרים רצח כל כך ברוטאלי, כואב, אכזרי".
זריפה הייתה שם דבר בשכונה וכולם הכירו אותה. היא פתחה את ביתה וליבה לכל חלכאי ונדכאי הסביבה. מחלון ביתה נהגה למכור דברי מתיקה וסיגריות. זמן קצר לפני הרצח עברה השתלת קוצב לב.
בסמוך למועד הרצח רופא שהגיע לבדוק אותה בביתה דיווח לילדיה שהיא 'חוזרת לעצמה' וכבר חשה טוב יותר. "הרגשנו שאנחנו יכולים לנשום לרווחה, הנה היא כבר קמה להכין לעצמה כוס תה", מספרים הילדים.
"שמחנו. שמרנו עליה תמיד מכל משמר. הבית מרושת במצלמות שמחוברות אלינו. אחד מאיתנו תמיד ישן עם אמא, כל לילה מישהו אחר. הפסקנו רק כשיהודית הגיעה לגור כאן למספר שבועות. את כל הפרוצדורות הרפואיות שלה עשינו באופן פרטי, רופאים היו מגיעים לכאן לבדוק אותה ואח הגיע שלוש פעמים בשבוע.
"יהודית אלמנה. היא לא רצתה לגור לבד. יש לה אמנם חמישה ילדים אבל זה לא הסתדר. ואמא עם הלב הענק שלה הסכימה להביא אותה אלינו. בחלומות הכי מבהילים לא דמיינו שמשהו כזה יכול להתרחש".
הבת שושי שימשה כמטפלת של אמה בין השעות 8:00-13:00 והיא זו שנחשפה ראשונה לזוועה.
"היא לא רק אמא. היא החברה הכי טובה. הכול בשבילי", היא אומרת. "דיברתי איתה בבוקר, שאלתי מה להביא לה, אם היא צריכה משהו, בעקבות הבקשות שלה עצרתי לקניות. החניתי מול ביתה, יצאתי עם השקיות בידיי.
"יוצאת אליי יהודית לאוטו ואומרת לי בלחש 'שושי, הרגתי את אמא שלך' ומציגה בפניי את הידיים שלה מגואלות בדם. מיד זרקתי את השקיות ורצתי הביתה. בראש חשבתי 'אולי היא רק דחפה אותה'. נכנסתי וראיתי את המסדרון, השירותים, הכול מגואל בדם, אמא על הרצפה, ניסיתי לבצע החייאה ותוך כדי להתקשר למד"א ויהודית כל הזמן דחפה אותי ואמרה 'שושי, קומי, אמא שלך אישה חזקה, תיכף היא תקום'. צלצלתי מהר לעמוס אחי הבכור".
"לפני כשנה שכרתי דירה", אומר הבן מנשה. "אמא, בגלל מצבה, לא יכלה לבוא. ביום רביעי, יום לפני הרצח, כשהיא כבר הרגישה טוב יותר, שושי התקשרה אליה והן קבעו להגיע אליי לארוחת בוקר למחרת. אמא ישר אמרה שהיא תבוא בכל שעה וזה היה נדיר עבורה. היא לא כל כך אהבה לעזוב את הבית.
"סיימתי בשש בבוקר להתפלל והכנתי ארוחה כיד המלך, הכנתי את הבית כמו למלכה. שנה חיכיתי לביקור הזה. פתאום קיבלתי טלפון מאחי עמוס, אני לתומי אומר לו 'עמוס, איזה יופי גם אתה בא לארוחת בוקר?' ואני שומע אותו צורח: 'רצחו את אמא'. התקשרתי מיד לגרושתי שגרה ביוספטל. ביקשתי שתקפוץ לראות מה קורה שם עד שאני אגיע".
הבת דינה, שעובדת במרכז הרפואי הלל יפה משחזרת: "לא הבנתי כלום משושי בטלפון, אבל הרגשתי שמשהו רע קרה לאמא שלי וכבר התחלתי להיכנס למן אימה וחולשה כזאת. אמרתי למזכירה 'מיכל, תעזרי לי, אני מרגישה שמשהו נורא קרה לאמא'. ובאמת מיכל לקחה את הטלפון, התקשרה לשושי ושאלה אותה מה קרה. שושי השיבה: 'רצחו את אמא'. התעלפתי, איבדתי הכרה.
"כשהגענו לבית של אמא זה היה כמו להגיע לסצינה מסרט. ניידות, סירנות, צלמים, אמבולנסים וכוחות הצלה. אז האסימון מתחיל לרדת, אבל עדיין לא מאמינים. הגוף עדיין כואב לי מהמחשבה על מה היא עברה. היא הרגה אותה והרגה אותנו, הרגה לנו את הנשמה".
אנרגיה רעה
תשעה ילדים הותירה אחריה זריפה, ו-73 נכדים ונינים שהייתה עבורם ועבור השכונה כולה עוגן אמיתי. "הרגשנו את האהבה של השכונה", מספרים הילדים. "תושבי העיר באו לנחם אותנו בכמויות עצומות", מספר הבן מנשה.
"מאות אנשים בכל יום. רצו לדעת, להבין, להביע צער על הנסיבות הטראגיות. גם הילדים של יהודית לא קראו לאמא שלנו דודה אלא אמא. זה בית שתמיד מלא נכדים, נינים, כלות ושכנים. כל יתום, כל מי שחסר לו כסף לחשמל, אוכל, ומה לא תמיד מצא אצלה את מבוקשו. אף אחד לא יצא מכאן בידיים ריקות. היא תמיד שאלה 'מה חסר לך?' חסכה על עצמה אבל לא עלינו.
"הבית הזה היה מלא אור. כשאני עושה סיבוב בעיר, אני עוצר כאן, גם כיום. היא כל כך הרבה עזרה לי בחיים והרימה אותי בקשיים ואתגרים. מאז שהיא הלכה כל השכונה מספרת שהתחושה כאן של בית קברות, כאילו אין פה יותר חיים".
ילדיה של מאמוס, מספרים על אם טובת לב וגדולה מהחיים שנלחמה בכדי לגדל אותם. "ליוספטל המשפחה הגיעה ממעברת אגרובנק, אחרי שעלתה מלוב", מספר מנשה. "בעבר הם היו הולכים מאות מטרים כדי להשיג חלב, אכלו לחם יבש וכיבסו חיתולים מבד. ככה אמא גידלה כאן תשעה ילדים. 40 שנה הפעילה 'בוריקה' מהפיאצה. היו תקופות שמכל הארץ היו באות אליה בנות לשעווה.
"היא נלחמה על כל שקל כדי לפרנס אותנו. בשנים האחרונות מכרה מהבית קצת ממתקים, שתיה, אבל יותר תרמה משהרוויחה. היא לא עשתה את זה בשביל הכסף, אלא בשביל שיהיה לה במה להתעסק. זריפה זה מותג כאן, אין כאן מישהו שהלב הענק של אמא לא נגע בו".
"לאמא היה לב ענק כמו אוקיינוס", ממשיכה שושי. "אצלה לא הייתה דת, כל מי שביקש משהו - קיבל. גם על יהודית היא ריחמה כבר מצעירותה. לא היה לה לאן ללכת ואמא אירחה אותה כאן בחדר משלה, הכי טוב שאפשר".
לא היו שום סימנים מקדימים לרצח?
מנשה: "אמא הייתה עם קוצב, אישה כמעט בת 80 שצריכה לטפל בעוד מישהי. כל פעם כשבאתי לשם הייתה אנרגיה רעה מיהודית".
דינה: "לא ידעתי אף פעם להגיד מה מפריע לי ולמה קשה לי ללכת לשם כשיהודית שם, אבל לא הייתי מסוגלת ללכת. זה בית שתמיד היה מלא ושמח. משהו לא הרגיש לי טוב ולא ידעתי מה".
ילדיה של זריפה סיפרו כי לא היה קשר קרוב מדי לאורך השנים בין האחיות. "הן היו מדברות בטלפון אבל לא קשר ממש חזק", הסבירו. "מה שידוע לנו זה שלאמא כבר היה קשה. היא רצתה למצוא ליהודית סידור אחר".
הילדים כועסים על סיקור הרצח, ועל כך שבחלק מהתיאורים הוגדרה מרר כמתמודדת נפש:
"היא בסך הכול נקלעה למצוקה ובדידות בשל הקורונה", אומר מנשה. "היא לא חולה. היא שטפה את כלי הרצח מהדם, היא כיסתה את אמא בשמלה אחרי הרצח. היא הסתכלה במצלמות. היא ידעה ששושי מגיעה ומיד יצאה אליה".
לדבריהם, מאז הרצח שוררת אווירת נכאים בשכונה. ילדים מפחדים לשוב ולהסתובב בה ולבלות בגן השעשועים. "זה היה רחוב תוסס, הבן שלי בן ה-7 היה בא איתי לבית כנסת כאן ואפילו הוא הבחין שאין יותר נפש חיה ברחוב", אומר מנשה. "גם לא ילדים. אנחנו רוצים שיהיו כאן פעילויות לילדים כדי שיהיה להם שוב חשק לצאת החוצה. היינו מאוד רוצים להנציח את אמא עם איזה שילוט בגן השעשועים הסמוך".
למה אתם הכי מתגעגעים?
"להכול, רק לשמוע את קולה".
