17 באוקטובר 1973. מלחמת יום הכיפורים נכנסת ליום הלחימה האחד עשר.
לילה קודם לכן ניהלו כוחות שריון וצנחנים קרבות עזים עם חיילי הצבא המצרי בחצי האי סיני, צה"ל נערך לפי התוכניות לפרוץ את המסדרון לצליחת תעלת סואץ כדי להעביר את המערכה לשטח מצרים.
קראו גם:
6 צפייה בגלריה
שאול לוי במלחמת יום הכיפורים. שיתף את המשפחה בשלב מאוחר
שאול לוי במלחמת יום הכיפורים. שיתף את המשפחה בשלב מאוחר
שאול לוי במלחמת יום הכיפורים. שיתף את המשפחה בשלב מאוחר
(צילום פרטי)
למשימה הזו סופחו כוחות צנחנים מגדוד 66 של חטיבה 55 של הצנחנים, חטיבה שצרובה בזיכרון הקולקטיבי בתור מי ששחררה את ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים.
בכוח הצנחנים היה נגמ"ש שאויש בשישה חיילים מילואימניקים, שלימים, באיחור של כ־40 שנה, ייכנסו להיסטוריה הצה"לית ויזכו לציון לשבח על חילוצו של צנחן פצוע קשה משדה הקרב תחת אש כבדה שניחתה עליהם מהצד המצרי.
6 צפייה בגלריה
שאול לוי. "עשינו דברים שהיה צריך לעשות"
שאול לוי. "עשינו דברים שהיה צריך לעשות"
שאול לוי. "עשינו דברים שהיה צריך לעשות"
(צילום: הרצל יוסף)
אחד ממקבלי הצל"ש הוא שאול לוי (74), תושב מיתר, שהיה אז מילואימניק צעיר. ואף שחלפו כמעט חמישה עשורים מאותו יום במחצית חודש אוקטובר, הוא זוכר את הקרב כאילו היה אתמול. עשרות שנים הוא וחבריו לנשק נצרו את סיפור החילוץ הדרמטי שהתרחש באחד הקרבות העקובים מדם בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, ונמנעו איש איש מסיבותיו לחשוף אותו ברבים.
רק לפני כשמונה שנים, בעת שקיבלו ציון לשבח מאלוף פיקוד הדרום דאז, טל רוסו, נחשף טפח מאותו יום קרב ומהפעולה יוצאת הדופן שלוי וחבריו היו חלק ממנה

העיניים של הכוח

לוי, תושב מיתר, נשוי, אב לחמישה ילדים וסב ל־20 נכדים, שימש בעבר מזכיר המועצה האזורית רמת הנגב. במלחמת יום הכיפורים היה חבר קיבוץ גונן בעמק החולה ושימש בשירות המילואים שלו בחטיבת הצנחנים רב־סמל פלוגתי.
6 צפייה בגלריה
שאול לוי מקבל את הצל"ש מאלוף במיל', טל רוסו
שאול לוי מקבל את הצל"ש מאלוף במיל', טל רוסו
שאול לוי מקבל את הצל"ש מאלוף במיל', טל רוסו
(צילום פרטי)
"כשגויסתי למלחמת יום הכיפורים כאיש מילואים לא ידענו מה קורה", הוא מספר. "לאחר יום וחצי של המתנה בבסיס סירקין הטיסו אותנו לבלוזה שבצפון חצי האי סיני ובשלב מסוים הוחלט לספח אותנו לחטיבת שריון 217. השריון ספג אבידות כבדות ואנחנו הוסבנו בתוך זמן קצר לחיל רגלים משוריין".
לוי ממשיך ומספר, "עלינו על נגמ"ש שנקרא זלדה ואנחנו כצנחנים למדנו בתוך חצי שעה איך לתפעל את הכלי הזה. נהג הנגמ"ש והמקלען היו שריונרים ואנחנו, ארבעה צנחנים, היינו הלוחמים. עד לאותו אירוע שבגינו קיבלנו את הצל"ש, נענו עם הנגמ"שים שלנו בראש הכוח של גדוד השריון והמשימה שלנו היתה לאתר ולפגוע בחיילי הקומנדו המצרים שארבו בשטח לכוחות צה"ל ושיגרו לעברם את טילי הסאגר שהיו מונחים על ידי כבל. המשימה שלנו הייתה לפגוע בחיילי הקומנדו המצרים לפני שהם יפגעו בטנקים שלנו. אנחנו למעשה היינו העיניים של כוח השריון שאליו סופחנו".

בשטח אויב

בלילה שבין 16 ל־17 באוקטובר 1973, בזמן שכוחות צה"ל נערכים לצליחת תעלת סואץ, התנהל בחווה הסינית קרב קשה בין חיילי גדוד 890 של הצנחנים לבין חיילי הקומנדו המצרים. משימתם של הצנחנים היתה לטהר את החווה הסינית מחוליות הקומנדו שלפי המודיעין היו פזורות בשטח.
גדוד הצנחנים נקלע למארב של הצבא המצרי. בקרב נפלו 38 חיילי צה"ל וכ־100 נפצעו. בבוקרו של היום היו לוי וחבריו לכוח ממוקמים בתעלת השקיה, כקילומטר מזרחית לאזור ההיתקלות של גדוד 890 עם הכוח המצרי בחווה הסינית.
מפקדו של לוי, יקי חץ, בעל עיטור העוז על חלקו בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, קיבל דיווח שאחד הטנקיסטים מדווח שהוא רואה תנועות של יד מורמת באזור שרוכזו בו גופות החללים בשטח.
"בלי שקיבלנו פקודה יצאנו לשטח כדי לחלץ את החייל הפצוע", מספר לוי. "ניסינו להגיע למקום רגלית דרך תעלת ההשקיה. אני זוכר שתוך כדי נסיעה אנחנו עולים על חוטים, אין ספור חוטים. התברר שאותם חוטים היו הכבלים של טילי הסאגר שהמצרים ירו עלינו. בדרך, על יד ציר טרטור, פגשנו את איציק מרדכי, שהיה אז מג"ד 890 ואת עוזי יאירי, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים, וביקשנו לדעת על מיקומו של החייל הפצוע, אך הם אמרו לנו שלמיטב ידיעתם כל הפצועים חולצו מהשטח, וכי אסור להיכנס לשטח מחשש שניחשף לירי של צלפים מצרים".

לא ויתרו

למרות הסכנה, לוי וחבריו לכוח לא ויתרו. "המ"מ שלנו יקי חץ החליט לנסות בכל זאת לחלץ את אותו פצוע. התנדבנו לצאת למשימה הזו", מספר לוי. "אני כמפקד הנגמ"ש הובלתי את החבר'ה לעומק השטח, כשכל הדרך יורים עלינו אש כבדה. בשלב מסוים ירדנו מהנגמ"ש והתחלתי לעבור בין הגופות של החיילים שהיו מונחות בשטח תחת השמש הקופחת. עברתי בין הגופות וצעקתי 'אם יש מישהו חי, שירים את היד, באנו להציל אתכם'. איש לא הגיב. אנחנו רגילים שגופות הן קרות. הפעם הן היו חמות לאחר שהן היו בשטח כמעט 12 שעות עד שהן חולצו. לא מצאנו אף חייל חי וכבר עמדנו לחזור על עקבותינו, כשלפתע קיבלנו דיווח שלמעשה הגענו למקום הלא נכון".
6 צפייה בגלריה
לוי (ראשון מימין) עם חבריו הצל"שניקים
לוי (ראשון מימין) עם חבריו הצל"שניקים
לוי (ראשון מימין) עם חבריו הצל"שניקים
(צילום פרטי)
מה עשיתם?
"ביצענו כניסה שנייה. משהו מטורף. גם בכניסה השנייה לא מצאנו חייל חי, למרות כל החיפושים. שוב חזרנו על עקבותינו. רק בפעם השלישית הצלחנו להגיע למקום שבו נצפתה הרמת היד של החייל הפצוע. ירדנו מהנגמ"ש, הגענו אל החייל שהראה סימני חיים. תפסנו אותו כמו שק, העלינו אותו לנגמ"ש ודהרנו לאחור למקום שבו טופלו הפצועים בטרם הם הוטסו לבתי חולים בארץ להמשך טיפול רפואי".
6 צפייה בגלריה
חילוץ פצועים תחת אש
חילוץ פצועים תחת אש
חילוץ פצועים תחת אש
(צילום פרטי)
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"כל הפעולה הזו היא על גבול צל"ש או טר"ש. אתה לא מבין ולא חושב ברגע שאתה שם. האמת היא שפחדתי. במצבים כאלה עושים מה שחונכת, וככה אתה עובד. כשאתה עם הידיעה שמישהו שוכב בשטח כשהוא פצוע, אתה עושה הכל כדי לחלץ אותו".
פעולת החילוץ הנועזת של לוי וחבריו לכוח התרחשה תחת אש מצרית כבדה. אחרי שאותר מיקומו של החייל הפצוע, יצאו לוי וחבריו לנגמ"ש לשטח בחיפוי ארטילרי של כוחותינו והצליחו להגיע לחייל הפצוע שנפצע בקרב 12 שעות קודם לכן. הנגמ"ש בפיקודו של לוי ועליו החייל הפצוע יצא לדרכו, לא לפני שלוחמיו הסתערו באש מקלעים על הגבעה הסמוכה שעליה עמדו החיילים המצרים. אחרי ההסתערות עשה הנגמ"ש פניית פרסה וחזר לנקודת המוצא על ציר עכביש, כשבכל הזמן הזה מלווה אותו אש מצרית.

חוויה מתקנת

לוי מספר שהוא וחבריו לכוח הגיעו למלחמת יום הכיפורים אחרי הטראומה הקשה של הקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. "זה קרב שבו איבדנו 36 חיילים ומפקדים", הוא אומר. "כשכולם דיברו אז על שחרור ירושלים בשמחה ובתרועות ניצחון, אנחנו היינו בדיכאון ובתחושה קשה על אותו קרב שבו איבדנו את החברים שלנו. בקרב ההוא היינו ארבעה לוחמים שלחמנו יחד, שלושה מהם נהרגו לידי. אני היחידי שנותרתי בחיים. זה צרוב בי עד היום ואני לא מדבר על הקרב ההוא. במלחמת יום הכיפורים הרגשתי שבשבילי זו חוויה מתקנת".
למה הכוונה?
"נפצעתי בקרב בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. עד היום מדברים על משולש האש שבו הלכה כיתה שלמה ומכל הכיתה רק אני נשארתי. הייתי פצוע. לא ידעתי איפה כולם, זו הרגשה קשה מאוד, בעיקר של חוסר אונים. במובן הזה מלחמת יום הכיפורים בכלל, ופעולת חילוצו של החייל הפצוע, בפרט, היו בשבילי חוויה מתקנת. הפעם נלחמנו אחרת ועשיתי את המעשה הנכון".
ממרחק של 47 שנים, לוי, שבשנים האחרונות עוסק בטריאתלון ומתכנן לטפס מתישהו על הר האוורסט, חוזר בשיחה עימנו לאותו היום ב־17 באוקטובר 1973.
"כשאני מנתח את אותה פעולת חילוץ תחת אש כבדה, אני אומר לעצמי שאם היינו נהרגים באותה פעולה, והסיכוי לכך היה גדול מאוד, היינו עוד כמה חבר'ה שנוספים לרשימת הנופלים באותה מלחמה", הוא אומר. "במקרה הזה חילצנו את החייל הפצוע, גור אריה (גורי) ששון, שלימים היה סגן אלוף במילואים והצלנו את חייו. הצלנו חיים של בן אדם פצוע תחת אש. זה מה שהופך את הסיפור הזה לסיפור גבורה".
6 צפייה בגלריה
שאול לוי. "לא חשבנו שבגלל המעשה הזה מגיעה לנו הערכה מיוחדת"
שאול לוי. "לא חשבנו שבגלל המעשה הזה מגיעה לנו הערכה מיוחדת"
שאול לוי. "לא חשבנו שבגלל המעשה הזה מגיעה לנו הערכה מיוחדת"
(צילום: הרצל יוסף)
ובכל זאת, עברו כמעט ארבעה עשורים עד שאתה וחבריך זכיתם להערכה על המעשה הגבורה שלכם.
"לא חשבנו שבגלל המעשה הזה מגיעה לנו איזו הערכה מיוחדת. לאחר אותו חילוץ המשכנו להילחם גם מעבר לתעלת סואץ בצד המצרי עד סיום המלחמה. פעלנו בצורה טובה ונכונה. הרגשנו שבמלחמה הזו היינו משמעותיים ושעשינו דברים שהיה צריך לעשות. במלחמה הזו עברנו קרבות קשים ופעלנו כמו שהיה מצופה מאיתנו וכמו שאנחנו ציפינו מעצמנו, לכן גם לא סיפרנו ברבים את הסיפור שלנו".

הכרה מאוחרת

כמעט 50 שנה אחרי, לוי וחבריו לנשק ושותפיו לאותה פעילות חילוץ - יקי חץ, עוזי בן צבי, ידידיה פינסקי, מנחם רביד ואיתמר בריל, כמו גם גור אריה (גורי) ששון, החייל הפצוע, שומרים על קשר הדוק. מרחק הזמן מחבר את ששת הלוחמים.
ההחלטה להעניק צל"ש ללוי ולחמשת הלוחמים התקבלה במערכת הצה"לית לא בקלות. בחודש יולי 2011, כשנה לפני הענקת הצל"ש, פנה תת־אלוף (במיל') נתק'ה ניר, שהיה במלחמת יום הכיפורים מפקד חטיבת השריון 217, אל הרמטכ"ל דאז, רא"ל בני גנץ, והמליץ להעניק את צל"ש הרמטכ"ל לששת הלוחמים.
תא"ל (מיל.) ניר נימק את המלצתו בכך שמדובר ב"מעשה גבורה יוצא דופן של שלוש כניסות לשטח מוכה אש מצרית שבסופן חולץ חייל מגדוד 890 שחי עימנו היום". שלוש שנים קודם לכן הועברה לשלטונות צה"ל בקשה דומה, אבל היא נענתה בשלילה.
בסופו של דבר מונה קצין בודק לנושא, וכמעט ארבעה עשורים אחרי המלחמה, בשנת 2012, הוחלט להעניק ללוי ולחבריו לכוח את צל"ש אלוף פיקוד הדרום.
אחרי שקיבלו את הצל"ש, כתב לוי מכתב נרגש לבני משפחתו, שבו ציין בין השאר, "מה שנראה בהתחלה מן הזיה מהעבר הלך והתגבש לתמונה חדה, ברורה ומוחשית. אכן, לא שיתפתי אתכם בכל מעללי העבר, גם כי השנים חלפו להן בנחת, וגם כי כנראה צריך את הבגרות והשנים שתחלופנה להן כדי להיפתח ולספר את סיפור חיי בנחת ובהשלמה".
"ככל שעובר הזמן אתה מרגיש את הרצון והיכולת לחלוק עם המשפחה הקרובה לך, עם הנכדים, את מה שעברת", אומר לוי. "בגילנו המתקדם מדובר במבט מפוכח יותר ובפרספקטיבה אחרת מתוך ניסיון חיים בצורה רגועה יותר. האמת היא שעד קבלת הצל"ש לפני שמונה שנים הסיפור הזה לא העסיק אותי, לא לטוב ולא לרע. זה חלק ממה שעברנו באותה מלחמה".
האירוע הזה עדיין מלווה אותך?
"הסיפור הזה כיום לא מלווה אותי יותר מדי. אני יותר מעסיק את עצמי ורוצה לשתף את הסובבים אותי בפעילות הספורטיבית שלי. אני גם איש ברזל. זה יותר משמעותי עבורי".