איש מבני משפחת לוי, דהן, ביטון ובן דוד, כולם מאותה משפחה מורחבת מאילת, לא האמין שהחופשה השנתית שלהם, שהיתה אמורה להסתיים על סיפונה של אוניית התענוגות "דיימונד פרינסס", תגמר בבידוד במחלקת קורונה במרכז הרפואי 'שיבא'.
קראו גם:
האחים, האחיות ובנות המשפחה לא שיערו שהם יהיו הישראלים הראשונים להיחשף לנגיף שהתפשט מאז בכל העולם והדביק כבר יותר משלושים מיליון בני אדם.
שבעה חודשים אחרי ששבו ארצה מהחופשה שהפכה לסיוט, בני המשפחה נזכרים בחוויות מהטיול הבלתי נשכח שהתארך משלושה שבועות לחודשיים בגלל הנגיף.
למרות התלאות, הלחצים, החששות, הריחוק מהמשפחה והבידוד הארוך, הם מחכים לרגע שבו יוכלו לשוב ולהפליג באותה אונייה, שהפכה לאחד מסמלי המגפה.
תמונה אחת להרגעה
בתחילת חודש פברואר, כשהדיווחים על מגפה מסתורית שמתפשטת בסין רק החלו, התגלו על סיפונה של "דיימונד פרינסס", אוניית תענוגות שעגנה בנמל יוקוהומה ביפן ועליה גם בני המשפחה, נדבקי הקורונה הראשונים. המחלה התפשטה בין נוסעי האונייה, וחמישה ימים אחרי שהתגלו המקרים הראשונים, היו עליה כבר יותר ממאה נדבקים. בכך הפכה האונייה למוקד ההדבקה הגדול ביותר מחוץ לסין. בסופו של דבר התגלו באונייה כ־712 נוסעים ואנשי צוות שנדבקו בנגיף, בהם גם ארבעה נוסעים ישראלים.
נוסעי האונייה הוכנסו לבידוד, וב־20 בפברואר 11 הישראלים שלא נדבקו בנגיף הוטסו במטוס פרטי לישראל והועברו לבידוד במחלקה מיוחדת שהוקמה עבורם במרכז הרפואי 'שיבא' בתל השומר.
בני המשפחה שמעו על נגיף הקורונה לראשונה מהמשפחה שנותרה בישראל. "קיבלנו באחד הימים שיחת טלפון משמוליק, בנו של עמרם דהן. הוא הפציר בנו לשמור עליו. לפני שעוד ידענו משהו על הקורונה הוא התקשר וסיפר לנו שמגפה מסתובבת בחוץ", משחזרת ניקול בן דוד, הצעירה שבחבורה. "יום לפני כן קנינו מסכות כי ראינו ביפן את כולם עם מסכות. מי בכלל ידע מה זה קורונה?", היא ממשיכה, "לאור בקשתו של שמוליק, באמצע הטיול עצרנו לרגע, ביקשתי מכולם לחבוש מסכות ולשלוח לארץ תמונה כדי שיהיו רגועים".
בן דוד הצטרפה לטיול ברגע האחרון כדי לארח חברה לאמה ברוריה לוי, במקום אביה רפי שהחליט להישאר בבית. "אני שמחה שהבת שלי הצטרפה", אומרת אמה. "זו היתה חוויה לא פשוטה. יומיים לפני הנסיעה אלוהים שלח אליי את הבת שלי שתיסע איתי".
ככל שהמשבר החריף, הפכה בן דוד לראש הקבוצה: היא הייתה בקשר עם משרד הבריאות, משרד החוץ והשגרירות, תיאמה בין בני המשפחה לבין הרשויות הישראליות, ודאגה, עם בני המשפחה המורחבת הפזורים ברחבי הארץ, לפתוח קבוצת וואטסאפ משפחתית כדי להפיג את הבדידות, את השעמום, וגם את הדאגות.
רק רצו לחזור
הטיול המשפחתי קיבל תפנית בלתי צפויה כשבאחד הבקרים קברניט האונייה הודיע לנוסעים שחולה קורונה שהה על הסיפון. "הקפטן הודיע בכריזה שלא נוכל לרדת", משחזרת בן דוד. "עוד התבדחתי עם בני המשפחה שנהיה בבידוד בלב ים על חשבונם. לא חשבנו שהסגר יהיה בתוך החדרים, זה היה שוק עבורנו".
כשנודע על הבידוד, המשפחה המורחבת בארץ מיד נרתמה לעזרת בני המשפחה הנצורים ביפן. "הם פתחו קבוצת וואטסאפ, צילמו סרטונים, שירים, שלחו בדיחות, ואפילו ערכו תחרויות כדי שלא יהיה לנו משעמם. הקבוצה הזו גם התנהלה מול התקשורת בארץ. בשלב מסוים התגייס יועץ התקשורת אליהו אליוביץ שעזר לנו בהתנדבות", מספרת בן דוד.
גם עובדי האונייה עשו הכל כדי להקל על הנוסעים בזמן הבידוד. "פתחו לנו את האינטרנט ואת ערוצי הסרטים בחינם, פשוט קרקרו סביבנו", נזכרת בן דוד.
גם שוש דהן (73) ובעלה עמרם (77) מציינים שעובדי האונייה לא החסירו מהם דבר. "על הספינה לא היה לנו רע", הם אומרים. "היו השכמות כל בוקר, הביאו לנו מיץ תפוזים וקפה לחדרים, לאחר מכן ארוחת בוקר, וכך לאורך כל היום. טיפלו בנו מאוד יפה".
בני המשפחה הצליחו לשמור על חוסן נפשי גם במהלך הבידוד. "שמרנו על מורל גבוה, שרנו ורקדנו. קיבלנו הכל ברוח טובה", מספרים בני הזוג דהן. "לא הבנו מה קורה סביבנו, היינו מוכנים ליציאה כאשר הודיעו לנו שנוסע שירד מהספינה בהונג קונג נפטר".
הבשורה הגבירה את החשש בקרב הנוסעים. "בשלב הזה כבר קיבלנו שיחות טלפון מכל משרדי הממשלה", מספר עמרם דהן. "הכל היה בסדר, אבל הבנו שהמצב לא טוב: ראינו שוטרים, חיילים ומשאיות של הצבא. הבנו שהולך להיות משהו רציני".
בשלב זה בני המשפחה רצו רק לחזור לארץ. לבסוף חברות הביטוח שלהם סייעו להחזיר אותם במטוס פרטי ששכרו.
אנשים טובים
המסע ב"דיימונד פרינסס" הותיר צלקות ברחל (74) ויצחק (77) ביטון. רחל נדבקה בנגיף והועברה מהאונייה לבית חולים ביפן, ואילו יצחק המריא ארצה עם שאר בני המשפחה ששוחררו מהאונייה.
חוץ מביטון, אושפז בבית החולים ביפן גם אחיה שמעון דהן, תושב מבשרת ציון.
"עשו לי טיול מיוחד", היא אומרת השבוע בחיוך רחב, "אל תדאג, עשינו חיים. היפנים היו בסדר גמור, מיד כשהגעתי עם אחי שמעון לבית החולים, עשו לנו בדיקות, סי.טי וצילומים, אבל לא קיבלנו שום טיפול. רק עברנו שלוש פעמים ביום מדידת חום ופעמיים בדיקת לחץ דם, פשוט היינו בהשגחה". עם שובה ארצה נאלצה ביטון להיכנס לעוד בידוד, ליתר ביטחון.
ביטון מספרת שהיא הרגישה טוב לאורך כל האשפוז. "תודה לאל, הכל היה בסדר. פרופ' איתמר גרוטו ממשרד הבריאות הגיע לבית החולים לבקר אותנו. בזכות הקורונה והצילום ביפן מצאו לאחי שמעון גוש סרטני ואולי אפילו הצילו את החיים שלו. הכל זה מלמעלה, גם הקורונה, צריך רק להאמין", היא אומרת.
"לא התלוננתי, אבל אפשר לומר שהייתי בפוסט־טראומה בגלל כל מה שקרה", היא מודה, "הייתי שם כמו רובוט. כשחזרתי הייתי צריכה לקבל טיפול פסיכולוגי".
יצחק ביטון: "היום זו חוויה. לפעמים יש טראומה קטנה, אבל יש קצת צחוק. בסך הכל אני רוצה לזכור שהיה לנו טיול יפה. זו לא פעם ראשונה שאנחנו מטיילים על הספינה, זו היתה הפעם השלישית באותה ספינה".
4 צפייה בגלריה
שוש ועמרם דהן, ניקול בן דוד, ברוריה לוי ורחל ביטון. שמחים להיות בארץ
(צילום: מאיר אוחיון)
בימי הבידוד על סיפונה של "דיימונד פרינסס", התגייס לעזרת המשפחה אריק אמסלם, איש עסקים ישראלי שחי על קו הרצליה - טוקיו. אמסלם דאג מדי יום לכל מחסורם של בני המשפחה, והיה למעשה איש הקשר שלהם מול אנשי חב"ד.
"אריק היה מתנה משמיים, הוא פשוט מלאך", אומרת בן דוד בהתרגשות. "הוא דאג לנו לאוכל כשר, חלות, דגים וסלטים. כל יום הוא התקשר לשאול מה אנחנו צריכים ודאג לנו לתרופות, מוצרי פרפומריה וכביסה".
"גם בשגרירות דאגו לנו", מוסיפה אמה של בן דוד, ברוריה לוי, "הם שלחו ארגז עם עיתונים, ספרים וממש השתדלו". וביטון מציינת, "גם הרב יעקב ליצמן, שהיה שר הבריאות באותה תקופה, וראש עיריית אילת, מאיר יצחק־הלוי, התקשרו לשאול מה קורה איתי".
התנצלות לשגרירה
בתקופת הבידוד באונייה התעורר חשש שגם בן דוד נדבקה בנגיף, אבל למרבה המזל, למרות שסבלה מחום, בעקבות הבדיקות שעשו לה "חיילים בלבוש חייזרי", החשש התבדה.
במהלך הבידוד בן דוד גם הצליחה לעורר את כעסה של שגרירת ישראל ביפן, יפה בן ארי. "כבר היינו לקראת הסוף של הבידוד על האונייה, וראיתי שמפנים לפני הזמן את כל האמריקאים, האוסטרלים, הקנדים ועוד מדינות, ואיתנו אף אחד לא דיבר ולא ידענו מה קורה", היא מספרת.
"בשלב מסוים העליתי פוסט מאוד נוקב על המדינה, על משרד החוץ, על השגרירות, ופשוט אמרתי את כל מה שאני חושבת. השגרירה התקשרה ופשוט אמרה: '40 שנים אני בשירות הציבורי ומעולם לא נעלבתי בצורה כזאת'. היא דרשה שאוריד את הפוסט ואמרה לי 'אתם לא מבינים כמה אנחנו עושים בשבילכם, אין לנו יום ולילה'. התנצלתי, אבל הסברתי לה באותו מעמד שאני עם אנשים מבוגרים, מחזיקה אותם מורלית ומה שהיא מספרת לי אנחנו לא יודעים, הם פעלו בכל החזיתות, ואנחנו לא ידענו את זה.
"ממש התנצלתי, ביקשתי את סליחתה והורדתי את הפוסט באותו רגע. לאחר מכן שלחתי להם התנצלות נוספת, התנצלתי גם בפני רויטל בן נעים, הקונסולית של טוקיו, כי פעלתי מתוך המצוקה של כולנו".
למרות החוויה הלא פשוטה, בני המשפחה צלחו את המסע המאתגר. "לא לקחתי את זה כבהלה גדולה", אומרת בן דוד. "כל יום זה היה לחיות את היום, התעסקנו בכאן ובעכשיו, אבל בלילה לפני השינה נכנסו לראש כל מיני מחשבות. עמדתי במרפסת החדר במשך שעות, מתחתינו היו משאיות, אמבולנסים ואנשי צבא כאילו אני רואה סרט. אלה מחזות שאתה לא רגיל אליהם.
כשהרשו לנו לרדת מהאונייה ועלינו לאוטובוס, כל הלחץ השתחרר, התחלנו לשיר ולשמוח".
עם שובם לארץ, הוכנסו בני המשפחה לשבועיים בידוד. "הרגשנו קצת כשפני ניסיון כי היינו הראשונים במחלקה, אבל מאוד קרקרו סביבנו, רצו להקל עלינו, לעזור ולטפל בנו. הצוות הרפואי היה מדהים", מספרת דהן. "תקשרנו עם הצוות דרך טלוויזיה במעגל סגור, היה לנו אפילו טיפול פסיכולוגי, וזה מאוד עזר. כל אחד סיפר על החששות שלו והיו לנו שיעורי ספורט".
עם שובה לאילת חששה בן דוד שעובדת היותה אחת מנוסעות ספינת הקורונה ירתיע אנשים. "פחדתי שאלך ברחוב ואנשים יברחו ממני, אז ישבתי בבית עוד שבוע ולא הלכתי לעבודה. כשרציתי לחזור לעבודה בדיוק נכנסנו בארץ לסגר", היא מספרת, "באתי מבידוד של חודש שלם לבידוד של כמעט חודש נוסף, אבל המזל שהפעם זה היה עם המשפחה בבית שלי".
היום, ממרחק שבעה חודשים, האירועים על סיפונה של "דיימונד פרינסס" נראים כפיסת היסטוריה בלתי נשכחת, אבל בעיצומו של סגר נוסף, כמו ישראלים רבים, בן דוד כועסת על הזיגזג של מקבלי ההחלטות בכל הנוגע לניהול משבר הקורונה.
"יש למשפחה עסק, אנחנו מפסידים המון בתקופת הקורונה, חודשיים וחצי לא פתחנו את העסק וישבנו בשקט. אנחנו מוכנים לסגור עוד פעם, אבל שזה יהיה עם היגיון. יש פה הרבה מאוד פוליטיקה, הולכים לישון עם משהו אחד ומתעוררים עם משהו אחר, אין סדר והגינות, הכל לעוס ומאוס".
