"זה הבית שלי, או לפחות מה שהיה עד שלשום בלילה. אנחנו בסדר תודה לאל, לא היינו במקום". כך כתבה היום חמוטל כהן, אם לבן 5 ובן שנה ועשרה חודשים, אשת תקשורת ובעבר דוברת עיריית בת ים, שמצאה עצמה השבוע חסרת בית אחרי מתקפת הטילים האיראנית שפגעה ישירות בבית בעיר.
"קומו, נעליים, בורחים"
"חמש שנים אני גרה בדירה הזו", סיפרה כהן ל"מיינט בת ים". "זה בית ישן משנות החמישים שעבר שיפוץ. בדירה אין ממ"ד, וכל השכנים אמורים לרדת למקלט שהוא סוג של מרתף, אבל זה המקום שהציל את האנשים שהיו שם באותו לילה".
איפה היית ברגע שפגע הטיל?
באותו בוקר, בדיוק לפני שזה קרה, הייתה לי תחושה לא טובה. הסתובבתי הלוך וחזור בבית, ובשעה 06:30 הערתי את הילדים ואמרתי להם: 'קומו, נעליים, בורחים'. אם הייתי לבד – הייתי נשארת, אבל משהו בבטן אמר לי שצריך לזוז. התחלתי לארוז כל מה שצריך בחירום לפי תקנות פיקוד העורף: מוצץ, חיתול, בגדים להחלפה, טושים. מבחינתי היה לעזוב הכל ומהר ואמרתי שאני נוסעת לבית של אמא שלי בשדרות.
"זה היה קשה לחזור לשדרות. הייתי שם בשבעה באוקטובר – שמעתי את היריות, הזוועות והטבח בכל מי שהיה סביבנו. אחרי אותו אירוע – לא רציתי לחזור לישובי העוטף, הייתי בטראומה. לקח לי הרבה זמן, ועכשיו זה למעשה הרבה יותר בטוח להיות שם מבת ים, סוג של היפוך הגורל".
קראו גם:
הכל הלך. בעיקר הזכרונות
באותו לילה, עוד לפני שהשמש זרחה, הגיע הטיל האיראני. פגיעה ישירה בבניין הסמוך הפכה את האזור כולו למתחם הריסות, וגבתה את חייהם של לפחות שמונה בני אדם. "הכל הלך, בית בן שלושה חדרים – עם כל הציוד, הריהוט, הדברים של הילדים, משחקים, ובעיקר זכרונות – הכל הלך", אומרת כהן.
חזרת לדירה אחרי פגיעת הטיל?
"עוד לא הייתי שם - אי אפשר להיכנס לבניין, וגם לא לרחוב - אסור ברמה הנדסית. הם לא מאשרים, וגם יודיעו לי בהמשך אם בכלל אפשר לחלץ משהו מהדירות – הבנתי שלא שרד כלום. מבחינתי – זה רכוש, זה חומר, אבל זה גם לא פשוט".
"אני עוד אחזור לבת ים"
למרות האובדן היא יודעת שאם הייתה באותו לילה בדירה יתכן והכל היה נגמר אחרת. "אמנם איבדתי את הבית ואת כל הרכוש שאי פעם היה לי, אבל מהדיירים האחרים שהיו שם וחוו את זה, אני יודעת שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. שכן שגר מול הדירה שלי עכשיו פצוע בבית החולים".
יש בבניין מקלט מסודר?
"למעשה, זו פעם ראשונה שמישהו השתמש במקלט הזה מתחילת המלחמה. חלק גדול מהדיירים בבניין הם מבוגרים שלא היו יוצאים מהבית בשעת אזעקה, ורק הצעירים יותר היו יוצאים פה ושם לחדר המדרגות. מתחילת המלחמה עם איראן הבינו שזה רציני – ואנשים ירדו למקלט הזה, שגם כך מאוד ישן, מלא טחב, חם ואי אפשר לשהות שם יותר מכמה דקות. אני חייבת לציין שאין ממש מקלט שכונתי, הכי קרוב הוא עשר דקות הליכה ממני, וללכת כל פעם בלילה עם שני ילדים על הידיים, היה לוקח לנו להגיע לפחות עשר דקות, לכן לא היה רלוונטי. למעשה, זה בלתי אפשרי".
מה עושים עכשיו?
"עכשיו אני אומרת לעצמי, רגע – איך בונים שוב מחדש? מקרר, תנור, מכונת כביסה - אפשר לקנות. דברים אחרים אי אפשר להחזיר. כרגע אני בשדרות, אבל אני אחזור לבת ים, אני אוהבת את העיר, וגם יש הרתמות מאוד יפה של אנשים וקיבלתי אינספור הצעות לעזרה, מציאת דירה ואפילו בייביסיטר, זה באמת היופי של בת ים והתושבים שלה".
3 צפייה בגלריה
הבית של חמוטל כהן בבת ים, אחרי פגיעת הטיל האיראני
(צילום: מתוך הרשת החברתית, צלם לא ידוע, שימוש לפי סעיף 27/א לחוק זכויות היוצרים)
הפוסט שהסעיר את הרשתות
היום (ב') העלתה כהן פוסט מרגש לרשתות החברתיות, וצרפה תמונה שבה מסומן ביתה לשעבר בעיגול. מילותיה עוררו סערה וגל של תגובות, וכך כתבה:
"זה הבית שלי, או לפחות מה שהיה עד שלשום בלילה.
אנחנו בסדר תודה לאל, לא היינו במקום.
בבוקר המתקפה על איראן לקחתי את הילדים ונסנו על נפשנו לשדרות. משהו בי כנראה הרגיש שזה בא. אולי זה בכלל היה תיקון, אחרי הזוועות שעברנו בשדרות ב-7 באוקטובר. מהמקום המופקר למקום המוגן, וכל זאת תוך שנה ושמונה חודשים.
זה קשה לאבד בית, שכל מה שנשאר ממנו זה כמה בגדים ארוזים בתיק קטן שלקחתי איתנו.
זה רק רכוש, אני מזכירה לעצמי, כזה שמעולם לא היתה לו משמעות רבה בעיני, אבל זה גם פינה להיות בה ועכשיו איננה.
ובערב אחרי מסע דילוגים בין מלונות לשים בהם ראש, יורדים שוב לממ״ד, וקבוצה של הודים מרימה את המורל עם שירי בוליווד ו״עם יזראל היי״ בזמן שמעלינו שורקים טילים. והלב מתמלא.
ובבוקר, שוב צביטה בלב על הבית שאיננו, ואיך מתחילים שוב מחדש (ושלא לדבר על מחירי השכירות ההזויים). אבל שוב ושוב מזכירה לעצמי שברת מזל אני. כי אחרי הכל עם כלביא יקום וכארי יתנשא".
