טום פדורנקו בן החמש וחצי מבת ים עדיין מחכה כל ערב שאביו, אלכס, יתקשר לומר לו בפייס טיים לילה טוב. אבל כבר שלושה חודשים זה לא קורה. דניאל אחיו בן שבע וחצי כבר מבין שאבא הוא גיבור אבל כזה שכבר לא יחזור.
קראו גם:
אחרי 462 ימי מילואים ברצף מאז השבעה באוקטובר, רב סמל במילואים אלכסנדר פדורנקו (37) נפל בקרב קשה בצפון רצועת עזה בחודש ינואר האחרון. הוא שירת כנהג משא כבד בגדוד 79 של חטיבת 'המחץ' (14), והיה חלק מחפ"ק סגן מפקד חטיבת הנח"ל.
התקרית הטרגית אירעה כאשר הכוח נקלע למארב בפאתי בית חאנון. מטען רב עוצמה הופעל לעבר שיירת הג'יפים שבה נהג, ומיד לאחר מכן נפתחה לעברם אש. באסון הכבד, יחד עם אלכסנדר, נהרגו שלושה לוחמים נוספים: סמ"ר דנילה דיאקוב - בן 21 ממעלה אדומים, סמל יהב מעיין - בן 19 ממודיעין וסמל אליאב אסטיוקאר - בן 19 מאשדוד.
אביו: "שנתיים הוא נלחם להתגייס"
סיפור חייו של פדורנקו שזור בסיפורה של המדינה. הוא עלה לישראל ממולדובה בגיל 4 יחד עם משפחתו, מתוך תחושת שליחות ורצון עז להיות חלק מהסיפור הציוני. המשפחה תחילה התגוררה בקרית שרת בחולון, ובשנת 1993 רכשו דירה במקום שאולי הכי מסמל את יום העצמאות - רחוב כ"ט בנובמבר בבת ים. פדורנקו למד ביסודי בבית ספר "הרצל" והמשיך לחטיבת הביניים בשז"ר. לאחר שהשתחרר מהצבא החל לעבוד כנהג משאית בעיריית ראשון לציון.
דרכו לצבא לא הייתה קלה. "אלכס רצה להתגייס למשהו קרבי, וכיוון שהיו לו כמה תיקים במשטרה - כי היה שובב, הוא התגייס קצת יותר מאוחר, רק בגיל 20", מספר השבוע אביו ולדימיר ל"מיינט". "שנתיים נלחמתי איתו כדי לסגור את התיקים, כי כל מה שהוא רצה זה להגיע להנדסה קרבית. בסוף הצלחנו והוא אף חתם והמשיך לקבע. עד שפגש את אירנה. אז היא אמרה לו: 'או אני, או הצבא".
ולדימיר ממשיך: "כל שנה עשה מילואים. בצבא עשה רישיון על משאית מעל 15, ולכן גם באזרחות התחיל להיות נהג משאית. הוא עבד בעיריית בת ים כנהג, ובהמשך גם במשאית שאוספת את גרוטאות הפסולת של עיריית ראשון לציון".
"בשבעה באוקטובר קיבל צו 8, ותחושת השליחות הבוערת הניע אותו להתייצב שוב ושוב, והוא והמשיך להילחם בלי הפסקה עד 11 בינואר. מסתבר שהגדוד שבו שירת כל השנים יצא מהגזרה, ואז יום אחד הוא מתקשר אליי שהוא עובר יחידה. שאלתי אותו למה אתה עובר? 15 שנה אתה באותו מקום. ואמר לי שהוא וכמה חבר'ה עוברים, והוא עובר איתם, תוך שהוא מגמגם ואומר לי לסיירת נח"ל. המורכבות הסתבר שהוא התחבר עם מח"ט הנח"ל, והשם של אלכס הלך לפניו – הם שמעו דברים טובים, ורצו למשוך אותו אליהם. אני מאמין שאם הוא היה יוצא יחד עם היחידה הקודמת שלו מהגזרה – כל זה לא היה קורה".
איך אתה מתמודד עם האסון?
"חייבים להמשיך בשיגרה. אני עובד בדפוס, וגם אשתי חזרה לעבודה. עברנו פסח ראשון בלעדיו, עכשיו מגיע יום הזיכרון, וזה לא קל בכלל בכלל".
אלמנתו: "זה היה חזק ממנו"
את אירנה הכיר אלכסנדר במועדון בבת ים. הוא היה בן 22 והיא בת 21. "כנער הוא היה בלגניסט, עושה שטויות ובעיות, גרם להרבה כאב ראש להורים", מספרת השבוע אירנה. "אבל כשאני הכרתי אותו היה יותר רציני. הפך לבוגר, בן אדם מהמם, לב פתוח, עוזר לכולם. גם כאבא תמיד השתתף ושיחק עם הילדים".
איך קיבלת את זה שהתגייס מתחילת המלחמה?
"מאוד קשה, זו דאגה שלא נגמרת. אני עובדת בעבודה משרדית, אבל זה גם כמעט שנה וחצי שגידלתי אותם לבד. הוא היה חוזר לפעמים לסופ"שים ומשלים איתם יציאות וטיולים, אבל גם כשעזב הגדוד שלו הוא היה נשאר ומתנדב ביחידות אחרות".
ואז הגיע הרגע שדפקו לה בדלת והודיעו על הנורא מכל. "לא יכולתי להאמין, איך מקבלים דבר כזה? עד היום זה לא מתקבל. אני לא מעכלת. דניאל הילד הגדול מבין - אמנם בן שבע וחצי, אבל הקטן טום בן חמש וחצי עוד מתקשה לעכל את זה. לא היה כמעט ערב אחד שסשה לא היה מתקשר בווידאו לומר לילה טוב. הוא היה שם גם כשלא היה שם".
מצליחה לחשוב על החיים קדימה?
"לא קל, זה חוסר שמורגש ביום יום. זה רגשות שתוקפים אותך בכל מקום.
"הוא הלך בדרך שבה היה הכי רוצה למות. אני יודעת שהיה חשוב לו להילחם בשבילנו, זה היה חזק ממנו. הוא היה נחוש לנצח במלחמה ולהחזיר את החטופים. אם היה אמור ללכת – זו הדרך שהוא היה רוצה ללכת. זה לא מנחם, אבל זה הרגשה שלא הלך סתם".
מפקדו: "יותר מחבר לנשק"
במהלך הלוויה חבריו יצאו במיוחד מלחימה ברצועה והציבו על קברו מוט שעליו דגל עם תמונתו, והכיתוב: "אוהבים אותך גדוד 79, לעולם לא נשכח אותך". סא"ל אליחן זרין, מפקד גדוד 79, ספד וציין את מסירותו ואת המורשת שהותיר אחריו: "היית יותר מחבר לנשק, חבר שידע לתת הכל למען חבריו והמדינה. מהשבעה באוקטובר שירתת ברציפות. רצית לתרום כמה שיותר, היית תמיד רץ לכל משימה... אלכס לא היה רק לוחם, הוא היה אדם רגיש, אבא למופת ובעל מדהים שהותיר חותם בכל מקום, מורשתך תהיה איתנו, אני מצדיע לך בדרכך האחרונה".
