"נגיד", יוראי אומר, מחפש דוגמה שתלמד משהו עליו ועל סיימון. "נגיד שאנחנו אצלי בבית, הכנו ארוחת ערב ואז התיישבנו על הספה והחלון נפתח וצריך לקום לסגור אותו כי המזגן עובד. אני ממשיך לשבת. סיימון תמיד יקום. תמיד יש לו כוח לעשות".
לסיימון הולה (22), באמת יש כוח. הוא נחוש להצליח בכל מחיר. מנהל את החיים שלו מאז הגיע לישראל ב-2007, נחת בכיתה ג' בבית הספר "היובל" אחרי מסע קשה שהתחיל באסמארה, בירת אריתריאה, עבר במצרים, עצר לחצי שנה בכלא סהרונים ואז נעצר בשכונת שפירא בתל אביב. הוא לא ידע אז מילה בעברית, אבל נדרש לו זמן קצר מאוד כדי ללמוד את השפה וגם להבין שכדורגל יהיה מה שיפתח לו שער לעולם החדש.
יוראי הס (22), לא היה בענייני כדורגל. גם לא בענייני לימודים, למען האמת. החברים עניינו אותו. גם אלה שבצד, שלא מעזים כמוהו ולא מיד בולטים כמוהו. איפה שאחרים מתעלמים, יוראי לא עוצם עיניים.
גם בבית הספר וגם אחרי שהפסיק ללמוד והתחיל שנים של הסתובבות ברחובות. ילד היפראקטיבי עם הפרעות קשה וריכוז, מוח חריף ולב חכם לא פחות שיש לו חמלה ויכולת להכיל שנדיר למצוא כמוה.
הוא מכיל את כולם, לא רק את יפי הבלורית והתואר, יהודים וישראלים שגדלו כמוהו בתל אביב. הוא רואה ומרגיש עמוק יותר, רחב יותר, פתוח יותר מהתבניות שחונקות את רובנו ונקראות דת, צבע או מין.
יוראי שמע על סיימון מאחיו הבכור ששיחק איתו כדורגל. זה שהפך כוכב ומועדון מכבי תל אביב נתן לו בית במשך שמונה שנים. סיימון פרח על המגרש הצהוב, היה מאושר להתאמן בכל קבוצות הילדים והנוער של מכבי. הוא ידע שהוא לא יכול להשתתף במשחקי הליגות ובטורנירים בינלאומיים כי אין לו מעמד, אבל בכל זאת נתן את הנשמה.
המפגש המשמעותי ביניהם היה לפני שנה וחצי. יוראי כבר היה אחרי השירות הלאומי במועדוניות של "אליפלט", העמותה שהוקמה בתל אביב אחרי שהוצת גן של ילדי פליטים. סיימון מספר שהשתגע כל פעם לראות אותו עובר בשפירא, שובל של ילדי פליטים אחריו והוא מחבק ומחייך אל כולם.
סיימון בדיוק חיפש כיוון. "אין לך מעמד", אמרו לו בסוף במכבי וסגרו את הדלת. הוא כבה. הלך לאיבוד. כבר חשב שהכדורגל וכל הכישרון שלו מתבזבז כשיוראי הציע לו יום אחד להצטרף לעמותה שרק הוקמה – "סושיאל גול", שעובדת יחד עם מועדון הכדורגל המפואר של מילאנו שהציב לעצמו מטרה לאמן ילדים מקבוצות מוחלשות בכל העולם.
חצי שנה נדרשה ליוראי לשכנע את סיימון לבוא. הוא סיפר לו על הילדים שבאים להתאמן במגרש הגדנ"ע בפארק החורשות: ילדי פליטים מכיתות א' ועד ו' ואיך הם מעבירים פסים על הדשא יחד עם ילדים יהודים, חילונים ודתיים, מיפו. בסוף הלחץ עבד. סיימון הגיע. "והתחברתי מיד", הוא אומר. "הילדים של הפליטים הזכירו לי את מה שאני כבר כמעט שכחתי מהחיים באסמארה כילד. זה ריגש אותי".
הוא קיבל לאמן את הילדים הגדולים יותר. "הנה עוד דוגמה לשוני בינינו", יוראי אומר. "סיימון הגיע וישר התחיל לעשות פה סדר. להתייחס לילדים כאילו זה צבא".
סיימון צוחק: "באתי ממכבי תל אביב. אני יודע מה זה אומר אימון. נכון שפה זה פרויקט חברתי לילדים קטנים, אבל אני דרשתי סדר ומשמעת ובלי קללות. ההתנהגות של הילדים השתנתה מאוד".
הקורונה עצרה את האימונים לזמן רב. בתחילת השנה הם התחדשו ועברו למגרש בספורטק. יוראי מאמן בהתנדבות ועובד בחברת מחשבים. סיימון אימן פעמיים בשבוע ובתשלום. וכל הזמן הוא מתלבט.
האקלים החברתי בישראל לא מעודד, אבל סיימון נחוש לקבל מעמד. מדינת ישראל עדיין לא השתכנעה שמי שגדל פה מכיתה ג', תורם ורוצה להמשיך לתרום זכאי לכך. "אני נוצרי", הוא אומר. "גם ההורים שלי נוצרים, אבל אני חושב כבר הרבה זמן על להתגייר. אני חושב שהיהדות צריכה להיפתח גם לאנשים כמוני שאומנם הגיעו לכאן בבריחה, אבל עכשיו בוחרים לחיות פה".
את הכדורגל הוא משאיר קצת מאחור. לפני כמה שבועות עזב את "סושיאל גול". התחיל ללמוד הנדסה באוניברסיטה הנדסה. "זה היה משמעותי שסיימון הגיע לאמן", הוא מחייך. "ילדי הפליטים צריכים לראות שזה אפשרי להצליח. הנה, סיימון בא משפירא, כמוהם, ובונה את החיים שלו. הוא מודל עבורם".
והחברות שלהם נמשכת הרבה מעבר לכדורגל.
