שי אביבי, תושב פרדס חנה-כרכור, הוא לא רק שחקן, קומיקאי וקריין מוכשר. לשלל יכולותיו האומנותיות הוסיף אביבי לאחרונה את תחום הציור.
בשבוע הבא הוא ישיק את תערוכת הביכורים שלו, "תודה לאש", בגלריית art&about בעמק חפר.
אביבי, שהשתתף בעשרות סדרות וסרטים ולאחרונה גם זכה בפרס אופיר על תפקידו בסרט "הנה אנחנו" נרגש מאוד מהתערוכה החדשה. מי שאוצרת את התערוכה היא יסמין עזריה והפתיחה החגיגית שלה תתקיים בתאריך 21/5/22 בגלריה שבאזור התעשייה בעמק חפר.
רשות לעצמי
אביבי מספר כי הכול החל כשמצא ברחוב דיקט ענק ומתחתיו חפיסת צבעי פנדה. מעיין של צבע ויצירתיות התפרץ לפתע. האפשרות לצייר, הוא מספר, היא חלק מארסנל האפשרויות שפתח לעצמו, עם הגיעו לעשור השישי בחייו.
"אני מצייר כבר שמונה שנים און אנד אוף, וזה חלק ממה שאני מרשה לעצמי לעשות מאז נכנסתי לעשור השישי שלי", הוא מספר. "נתתי לעצמי רשות לעשות דברים שלא עשיתי בעבר, למשל להיות על במה עם מופע שלי ושל מיכל רעייתי 'באושר ובעושר'. גם כתבתי חומרים למופע. המופע זה הדבר הראשון שאפשרתי לעצמי במסגרת עשור הריפוי, ככה אני קורא לזה. עשיתי עוד המון דברים חדשים כמו להתחיל לבשל, ללכת למאסטר שף, מתוך איזו יצירתיות וחופש, ובתוכם גם התחלתי להשתעשע עם לצייר על קרשים ועצים שמצאתי ברחוב".
אביבי מצייר בצבעים עזים ובהירים, בעיקר פרצופים ודמויות שמזכירות, את העבודות השבטיות של הצייר ואמן הגרפיטי ז'אן מישל בסקיה, שפעל בניו יורק בשנות ה-80, כשבחלק מעבודותיו מוטיב חוזר של דמויות שבטיות וקדומות.
את הדמויות המככבות בעבודותיו הוא מייחס לאירוע המשלב חלום וחוויה מטאפיזית שעבר בילדותו. לדבריו, כשהחל לצייר על קרשים שמצא ברחוב, פרצו ממנו בעיקר דמויות שמתכתבות עם אותו חלום: "שנים שאני מצייר את הפרצוף הזה. במסגרת עשור הריפוי שלי אני מוצא שאני מצייר בעיקר פרצופים. החיבור בין החופש לצייר, ההזדמנות שנוצרה בגלריה בעמק חפר, וזה שיש איזה מוטיב לצייר, הולידו את התערוכה. הנושא כמו כפה את עצמו עליי, וציירתי בעיקר פרצופים. אולי יום אחד זה עוד ישתפר.
"אין לי את היכולת הציורית של צייר. אני מצייר, אני לא צייר, אז אני עושה הרבה צבע, זה כאילו להשפריץ צבע על העץ. יש לי חבר בפרדס חנה, הווארד פוקס, שהוא צייר על, היפר ריאליסטי מטורף, בילינו הרבה יחד, והוא תמך בתהליך. אין לי רוטינה של ציור, זה לא שכל יום אני מתייצב לצייר. זה בדרך כלל מתחיל מקרש שאני מוצא. ככה היה הציור הראשון שלי. מצאתי דיקט גדול ברחוב, מתחתיו היו צבעי פנדה לקחתי את שניהם, וזה היה הטריגר שלי לצייר".
יש סיכוי שביום מן הימים נראה יצירות שלך בגלריות ובמוזיאונים לצד יצירות של קדישמן?
"הלוואי. אני תמיד אומר שלקח לי 30 שנה להיות שחקן טוב, וגם פה אני מאחל לעצמי. זו יריית הפתיחה ואני כבר מרגיש את זה קורה. נפרצו גבולות חדשים שלי, מצאתי עוד דברים חוץ מפרצופים לצייר. עכשיו עברתי לצייר בצבע שמן ואני עף על זה, אחרי שעשיתי רק אקריליק. אז אני לא יודע אם לצד קדישמן, אבל אולי מתחתיו. מה שבטוח זה שהציור הראשון שלי על הדיקט שמצאתי ברחוב תלוי בסלון של חבר שלי".
אתה נשמע מאוד נרגש.
"אני מאוד מתרגש מהתערוכה, זה גם מן 'יצא כזה'. ראיתי 'קול קורא' לאומנים בגלריית art&about, למרות שעוד קשה לי לקרוא לעצמי 'אמן', כתבתי להם, הגיעה האוצרת לראות את העבודות ובגדול אהבה. היא גם כיוונה אותי. למשל, על חלק מהדברים שאמרתי שהם בעיניי 'לא', היא חשבה ההפך ולראשונה ראיתי את העבודות דרך עיניים זרות, שהן לא המשפחה שלי, קבענו תאריך וזה קורה. הפתיע אותי".
אנשים מופתעים שאתה מצייר?
"לגבי הציורים, מבחינתי אני רוצה קצת להטריד את המתבונן אבל גם לשמח. יש בהם אלמנט מטריד אבל הכוונה היא שתשמח כשאתה עובר לידם. אם יוצא לי ציור מבאס, זה בדרך כלל משתנה. ברור לי שזה מסקרן שאני מוכר. להכיר בי עוד זווית. בואי נגיד שזה לא הזיק, אבל אם זה היה רק זה, זה לא היה מחזיק. מה שיוצג בתערוכה זה יבול של שנתיים. זה יוצא אצלי בפרצים. אם אני מוצא קרש, הציור יכול להיות מיד. אחרי זה אפנפן אותו ואעבור עליו, אבל להוציא או להשפריץ אותו החוצה יכול להיות די מהיר. אצלי בבית תלויות יצירות מרובות פרטים שנראה לי שעבדו עליהן המון. הסטייל שלי הוא אחר. אצלי זה כמו נורה על הדף. זו התפרצות".
העבודות מזכירות קצת את העבודות השבטיות של בסקיה.
"הלוואי ואמן. אני מאוד מכוון לדייק את הסטייל שלי, זו אבן ראשונה במסע וזו יריית הפתיחה בשבילי של כל הנושא הזה. בסקיה כל כך מדהים בעיניי שהלוואי ואמן. אני מתבייש להגיד את שמו ליד שלי בכלל. אבל מה שהוא עשה מאוד מפעיל אותי".
מהות הריפוי
אביבי הפך בעשור האחרון למעין "רוח חופשית". הוא מקווה לעורר השראה באחרים להעז ולפרוץ את הגבולות של עצמם. "מתחילה איזושהי דרך שאני מקווה שתבשיל", הוא אומר.
"באיזשהו אופן אני מרגיש את זה רק מתהליך העבודה וזה גם בעניין הריפוי. אשמח שמי שמגיע לגיל הזה אולי יקבל חיזוק ויעז. אנשים אומרים לעצמם 'אני לא אצייר, כי אני לא צייר', 'לא אבשל כי אני לא בשלן'. ההפך. זו כל מהות הריפוי. יש מלא אנשים עם חיידק כבוי כזה, אומרים לעצמם 'אני לא שחקן, מה אתחיל לשחק עכשיו?' בגיל 20 זה כזה עשור של הגדרות. אז אתה נורא רוצה לשחק, אבל אתה לא שחקן, ואז אתה סוגר את הבסטה. אני קורא לכולם לפתוח אותה בחזרה. לאפשר לעצמכם.
"אנחנו יכולים להתבטא בעולם הזה באופנים שלא חלמנו עליהם. רק צריך להחליט שכן, להסיר מחסום אחד: את המחשבה שאנחנו לא. להגיד כן ולראות אילו הזדמנויות מחכות לנו. אתה עובר ליד חנות צבעים? כנס תקנה צבעים ותתחיל לצייר. אני אומר לעצמי 'וואלה שי, אתה מצייר', בידיעה שאני לא צייר".
אביבי עובד בימים אלו על העונה החמישית של עוד תוכנית שהפכה לקאלט 'בואו לאכול איתי' ( בתאגיד השידור "כאן") שם הוא מקריין את תחרות הבישול באופן הכה מזוהה עימו: שנינות מהולה בסתלבט.
אחרי שנתיים של קורונה שב להופיע עם רעייתו מיכל והסרט האחרון בו הוא מככב, "הנה אנחנו", הביא לו את פרס אופיר. "לקח לי 30 שנה להשביח והפרס הוא תוצאה של אותה השתבחות", אומר אביבי.
"יש כאלה שזוכים בפרס אופיר או מביאים את תפקיד חייהם כבר בגיל 25. אצלי התהליכים אחרים, אני מבשיל לאט. זה לא שלא שיחקתי טוב, אבל להגיע לבשלות, להבנה עמוקה, אולי זה בא עם הגיל. יש כאלה שמתפוצצים בגיל 25 ומביאים את הזיקוק שלהם, אני סוג של לייט בלומר, הבשלתי עכשיו. אני מרגיש שהבאתי את כל הכישורים המשחקיים שלי לידי ביטוי בתפקיד הזה".
שחקן, איש טלוויזיה, בשלן, צייר, מה הלאה במסגרת עשור הריפוי?
"לא מן הנמנע שעוד אפתיע את עצמי במהלך הדרך".
