חברת מועצת העיר בת ים אסתר פירון הלכה לעולמה בשבוע שעבר, והחברים והקולגות בעיריית בת ים מתקשים להתאושש מהפרידה מהאישה שהקדישה 30 שנה לחינוך ולמען עשייה ציבורית. ברמה הארצית פירון הייתה מוכרת כאמו של שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון, אך בבת ים לא היה אדם שלא הכיר את האישה והאגדה, אשת החינוך שהפכה את החינוך בעיר למפעל חיים.
"הלשכה הייתה תמיד פתוחה"
פירון החלה לכהן במועצת העיר בשנת 1993. רוב השנים היא שימשה כמחזיקת תיק החינוך, והייתה בין השאר גם סגנית ראש העיר, מחזיקת תיק הכספים ומחזיקת תיק קשרי החוץ בעירייה.
בתקופה שבה שימשה כסגנית ראש העירייה, שכרה את שרונה שטרית־גרוסמן כעוזרת, וזו מספרת השבוע כי דווקא חג החנוכה מסמל עבורה את פירון.
"בדיוק קפצה לי תמונה בפייסבוק שבה ישבנו במשרד בערב נר ראשון, אני, אסתר והמזכירה היקרה, תקווה ערוך, ולא הלכנו הביתה למשפחה להדלקת נר של חנוכה, אלא נשארנו כי לאסתר היה חשוב שנסיים לטפל בעוד כמה פניות, אז הדלקנו נרות ושרנו יחד ולמרות שהיינו רחוקות מהבית באמת שמחנו.
"עבדתי עם המון אנשי ציבור, אבל אף אחד מהם לא גרם לי להרגיש שמקום עבודתי הוא בית. רק לאסתר היה את הכישרון הזה. היא הייתה אישה מדהימה, בוסית אימהית, אשת סוד ומנטורית עבורי בתחום העשייה הציבורית. למדתי ממנה המון על עזרה ונתינה. הלשכה שלה תמיד הייתה פתוחה, הנייד שלה זמין לכולם, בבת ים ומחוץ לעיר.
"כל שיחה איתה התחילה במילים 'חייבים לעזור'. המוטו הזה של 'מפעל פרוטקציות לאנשים בלי פרוטקציות', לא היה סתם משפט שנאמר עליה, היא תמיד הייתה שם עבור כל מי שהיה זקוק לה, ולי באופן אישי היא השאירה המון זכרונות ותחושות".
"לא עצרה לרגע"
ראש עיריית בת ים, צביקה ברוט, סיפר כי עבורו פירון הייתה חברת נפש. "העיר בת ים איבדה אישה גדולה מהחיים, ואני איבדתי חברה. קצת מוזר להגדיר אדם שמבוגר ממך בכמעט 40 שנה בתור חבר, אבל זו האמת, כי הקשר שלי עם אסתר החל כשהיא הייתה חלק מתבנית נוף ילדותי, כמי שהייתה תמיד חלק מהעשייה העירונית. הקשר הזה המשיך כשהפכנו לבני ברית פוליטיים עוד לפני שנבחרתי לתפקידי, והוא התעצם בשנים האחרונות כשהפכנו חברי נפש, והיא הפכה לא רק למשנה לראש העיר, אלא גם לאשת סוד ועצה.
"במשך שלושה עשורים אסתר הקדישה את כל זמנה, מלבד לאלברט ז"ל ולבני המשפחה שכל כך אהבה, לקידום החינוך והרווחה בעיר, והפכה לאחת הדמויות המוכרות והאהובות בבת ים.
"ברוב המקרים שבהם היא התקשרה אליי זה לא היה כדי לבקש משהו לעצמה, אלא כדי לבקש סיוע בתיקון עוולה למישהו שלרוב היא בכלל לא הכירה. למשפחה אחת היא עזרה להשיג הסעה לילד עם צרכים מיוחדים, שנשאר בבית חודשים ארוכים עד שהיא התערבה. למשפחה אחרת היא ביקשה שנעזור להתקבל לבית ספר מיוחד בעיר אחרת. לזוג שלישי היא ביקשה לסייע במזון לחגים.
"לפני כמה שנים, באחת השיחות הליליות שלנו, אמרתי לה שאני יודע כמה הטיפול באנשים הללו שוחק עבורה. היא ענתה לי: 'אחרי 120, כשאגיע למעלה, אלה האנשים שאני רוצה שידברו בשבחי'".
כשמצבה של פירון החמיר, וזמן קצר לפני שנפטרה, ברוט ביקר אותה, ואת המפגש האחרון שלהם הוא עדיין זוכר.
"בביקור האחרון שלי אצלה, בסוף השבוע האחרון, רציתי לספר לה שאני נוסע השבוע לארה"ב לנסיעת עבודה שתכננו ביחד. אסתר הייתה אחראית בין היתר על תיק הכספים וקשרי החוץ של העיר, ועבדנו הרבה כדי לגייס את המשקיעים החדשים שרצינו להביא לבת ים.
"גם לפני חודש וחצי, כשהמחלה כבר הפריעה לשגרה, היא לא עצרה אותה לרגע מלהמשיך ולקדם עוד תוכניות לעתיד. בשל הנסיבות, נסעתי בלעדיה. הספקתי להיות שם שעות ספורות בלבד לפני שקיבלתי את ההודעה משי, ומיד יצאתי בחזרה לארץ.
קראו גם:
"המשקיע שאיתו ישבתי בדיוק באותו הזמן, שהכיר רק מעט את אסתר, לא הבין למה אני מתנצל שאני עוזב. 'נמשיך בעוד כמה שבועות', הוא אמר לי, 'אחרי שנתרגל לעובדה שהעולם הפך היום לקצת פחות מואר'. כששמעתי את זה, אמרתי לו שכנראה הוא מכיר את אסתר יותר טוב ממה שהוא חושב".
"נהגה להפעיל אותי"
גם בנה, הרב שי פירון, הספיד אותה בסיפור מרגש. "ערב לפני שנכנסה לניתוח ראש מסובך, ב־12:00 בלילה, כתבה לי: 'שי, באיזי שפירא (מרכז ברעננה לבעלי מוגבלויות, חכ"א) אמרו שאין מקום ואינו מתאים לאחר שאמרו לו שיש מקום והוא מתאים. ורק... מסרבת. תודה רבה ולילה טוב'. ככה נהגה 'להפעיל' אותי כמעט בכל יום במפעל שהקימה ‑ 'מפעל פרוטקציות לאנשים בלי פרוטקציות'.
"אמא הלכה, אבל גם עכשיו אני חש בחיבוק שלה, ובעיקר, בעיניים שלה. אלה שתמיד דרשו ממני עוד ועוד. גדלתי אצל אמא שהייתה בית ספר לחינוך. לא עסקה מעולם בעצמה, רק בצורכי הכלל".
