במשמרת השלישית שלה בלבד כחיילת מעברים במחסום שועפאט במזרח ירושלים הפכה ענבר שמשון מבת ים לאחת הגיבורות בגל הטרור האחרון, לאחר שהבחינה בסכין שהסתירה אישה פלסטינית בתוך בקבוק יוגורט. "בחקירה היא הודתה שהמטרה הייתה לפגע", אומרת שמשון בת ה־19.
מור נלחם להתגייס לגולני וניצח
שמשון היא אחת ממאות החיילים שמאיישים את המעברים ('המחסומים'), המהווים חוצץ אחרון בין פיגוע אפשרי לבין אזרחי ישראל, והיא נמצאת מדי יום במגע עם האוכלוסייה הפלסטינית. "אנחנו כל הזמן בסכנת חיים, אבל אני כבר רגילה לזה", היא מחייכת ומתייחסת למחלת הסרטן הקשה שממנה סבלה בילדותה, והעובדה שהרופאים כמעט לא נתנו לה סיכוי לחיות.
כיום היא משרתת בגדוד 'ארז' ביחידת המעברים. הגדוד אחראי על המעברים באיזור עוטף ירושלים, ומטרתו מניעת מעבר גורמי טרור משטחי איזור יהודה ושומרון לישראל, תוך שמירה על שגרת חיי האוכלוסייה הישראלית ועל מרקם החיים התקין של הפלסטינים. "אנחנו נמצאים במעברים במשמרות של 12 שעות. בודקים את כל מי שיוצא ונכנס וסורקים כלי רכב חשודים. אנחנו החיילות בודקות את הנשים. מרגישים בכל רגע את הסכנה, כמעט בכל משמרת יש אירועים מסכני חיים", אומרת שמשון. "במקרה שלי זו הייתה צעירה פלסטינית שנראתה רגילה לגמרי. היא עברה בידוק והעבירה את התיק שלה במכונת שיקוף. היה בתוכו בקבוק יוגורט, ופתאום הבחנתי בצללית של סכין בפנים. עצרנו אותה ומצאנו את הסכין. היא התחילה להשתולל וזה הגיע לעימות שבו ניסתה לחטוף נשק, ולא הצליחה".
לדברי שמשון, לא מדובר במקרה בודד. "לכל חייל וחיילת כאן יש סיפורים על עימותים והצלחות בתפיסת סכינים וחומרי לחימה שניסו להבריח, וכל מקרה כזה עלול היה לגרום לפיגוע. אחרי מותה של הדר כהן ז"ל בפיגוע בשער שכם, הכוננות רק עולה. איזור מזרח ירושלים הוא כיום אחד המקומות המסוכנים ביותר בישראל".
איך היחסים עם האוכלוסייה הפלסטינית? "מתייחסים בכבוד, אומרים בוקר טוב, ערב טוב, מדברים בנימוס".
התפיסה בעולם לגבי חיילי המחסומים לא ממש עושה לכם טוב. "זה קושי שמתמודדים איתו, אבל לדעתי זה לא מוצדק. אנחנו משתדלים להתנהג לאוכלוסייה יפה ובכבוד, הם בני אדם ואני מבינה שזה קשה להם. הבידוק הביטחוני ארוך לפעמים, והם צריכים להמתין הרבה זמן, אז הם מתעצבנים, מקללים, צועקים ויורקים. אנחנו לא נוהגים באלימות, לא מגיבים להתגרויות, מתעלמים, וזה לפעמים הקושי הכי גדול: לא לענות, לא להגיב, לעשות את העבודה שלנו ולשמור על ביטחון אזרחי ישראל".
הקרב על חייה שמשון התגייסה לצבא לפני חצי שנה, אך לנעלי הלוחמת נכנסה כאמור כבר בגיל שש, כאשר חלתה בסרטן. "זה התחיל בכאבים חזקים בפה", היא מספרת. "הייתי בתחילת כיתה א' וההורים לקחו אותי לרופא שיניים שהיה בטוח שזו דלקת חניכיים. נתנו לי אנטיביוטיקה ושלחו אותי הביתה, אבל הכאבים לא הפסיקו. זה נמשך שנה שלמה, עד שבסוף אבחנו סרטן בלסת".
ההתמהמהות באבחון הובילה להתפשטות הסרטן לראש. "הוא הגיע עד לגולגולת, חצי פנים היו נפוחות והתחילו שנים של אשפוזים, טיפולים וניתוחים". את כיתה א' בבית ספר 'דוד אלעזר', עזבה באמצע השנה. "עברתי לגור בבית החולים, זה היה הבית שלי כמעט עד גיל עשר".
הרופאים היו פסימיים לגבי סיכויי ההחלמה, "אמרו להורים שיש סיכוי של אחוז אחד להחלמה", מספרת שמשון. הסטטיסטיקה לא ריפתה את ידיהם. "אף פעם לא הייתה אווירה של ייאוש. במחלקה הייתי הילדה הכי אופטימית ושובבה. הייתי במצב מאוד לא טוב כי לא יכולתי לאכול, אז עשו לי ניתוח להזנה דרך הבטן והייתי בתת משקל נוראי. זה לקח ארבע שנים, אבל בסוף הצלחתי להוכיח לרופאים שהם טעו".
כילדה היית מודעת לסכנת החיים? "לא דיברנו על זה יותר מדי, אבל לא הייתה לי באמת ילדות. התבגרתי בבת אחת וידעתי מה קורה סביבי. היו ילדים שלא החלימו, היה ילד שראיתי איך מוציאים אותו מהחדר על אלונקה, מכוסה בסדין. לא נתתי לאף אחד להסתיר ממני דברים, אולי זה מה שנתן לי כוח להילחם".
את ימי בית הספר היסודי ותחילת התיכון היא זוכרת כקשים. "לא היו לי חברים כי בקושי הייתי בבית ספר, וכשחזרתי ללימודים זה לא היה קל. גם זה היה סוג של מאבק. בהתחלה הייתי מגיעה עם קרחת, והילדים היו צוחקים. זה המשיך גם בתיכון כי הגעתי עם הרבה פערי חומר, והיה לי קשה להסתגל".
בהמשך עברה שמשון לתיכון 'ברנקו וייס' בבת ים. "זה המקום שבאמת הציל אותי. כיתות קטנות, יחס אישי, סוף סוף הרגשתי שלמישהו במערכת החינוך באמת אכפת".
הקרב עם הצבא בגיל 16 קיבלה שמשון צו ראשון, אך נאמר לה שהיא לא חייבת להתגייס בגלל מחלתה. "היה לי ברור שאני מתגייסת ונלחמת על תפקיד קרבי", היא אומרת. שמשון עברה בדיקות, שלחה מכתבים, והגיעה עד לצמרת הפיקוד בבקשה אחת: להתגייס כמו