א' מוגדרת עיוורת. היא עובדת במשרה חלקית, ככל שמצבה מאפשר לה, במפעל מוגן לבעלי נכויות. בעלה גם הוא נכה הסובל ממחלות שונות הדורשות ממנו נטילת תרופות רבות, ואינו יכול לעבוד. לשניים חמישה ילדים המתגוררים בביתם, הקטן בן 14. המשפחה מתפרנסת מקצבת נכות העומדת על כ-2400 שקלים לחודש ומשכורתה המצומצמת של א' מהמפעל.
בשבועות האחרונים עלה לכותרות מאבק הנכים, ועמו הטענה המוצדקת להעלאת קצבאות הנכות לשכר מינימום. כאשר א' שומעת על חסימות הכבישים וההפגנות, היא מבינה היטב על מה ולמה הם מפגינים.
"אי אפשר לחיות מהסכומים האלה", היא אומרת בדמעות, ונותנת דוגמא לסוגיה עמה היא מתמודדת מדי שבוע: "לקנות אוכל לבית או תרופות לבעלי? התרופות עולות למעלה מ-500 שקל בחודש. כל שבוע אנחנו שוקלים מחדש, וכל שבוע מחליטים שצריך קודם להאכיל את הילדים. כבר שלושה חודשים שבעלי לא לוקח תרופות".
-
מדי שבוע מקבלת המשפחה סלי מזון, היא מוכרת באגף הרווחה ומקבלת סיוע, אך כל עוד קצבאות הנכות לא יעלו, המשפחה ממשיכה לחיות מהיד לפה. בצער רב הם פונים כעת לעזרת הציבור בתרומות. "אני לא רוצה כסף", מדגישה א'. "אנחנו צריכים אוכל, במיוחד עכשיו לקראת שבת. סלי המזון שמגיעים מהעמותות, וכואב לי להגיד את זה, לא תמיד ראויים למאכל אדם. מגיעים דברים מקולקלים, ירקות רקובים, מוצרי מזון שפג התוקף. גם אנחנו בני אדם ומגיע לנו אוכל שאפשר לאכול אותו".
-
בנוסף זקוקה המשפחה למוצרים לבית: ריהוט, תנורי חימום לחורף, ביגוד וכדומה."אני לא מתביישת במצב שלי", מבקשת א' להדגיש. "אנחנו אנשים ישרים. אם זה היה תלוי בי, הייתי נחשפת בשם מלא ותמונה, אבל יש לי ילדים ואני מנסה לשמור עליהם. הם לא צריכים לסבול גם מבושה".
