כשיצחק יסבן עוצם את עיניו הוא רואה מולו חיילים אמריקאים. התאריך היה 29 באפריל 1945 והאמריקאים שחררו את מחנה דכאו. "היו ערימות מתים בכל פינה והחיילים בכו", הוא אומר.
יסבן, יליד וילנה שבליטא, נכנס למחנה כשהיה בן 19 והשתחרר איש זקן. "אומרים שיש גן עדן ויש גיהנום. בגן עדן לא היינו, אבל אנחנו יודעים טוב מאוד מה יש בגיהינום", הוא אומר. "שלוש שנים הייתי עם אמי בגטו קובנה. אבי נעצר קודם לכן בידי הרוסים ונשלח למחנה כפייה.
"אחי ברח לרוסיה ונפטר שם. אח נוסף נרצח מיד בהתחלה. לאחר חיסול הגטו הועברנו למחנה ההשמדה דכאו. אני לא יודע איך שרדתי שם, אבל תמיד האמנתי שאעבור את זה. מי שלא האמין לא עבר".
בתיה נולדה בעיר שאוולי בליטא. עד היום היא זוכרת את פניו של החייל הגרמני שהיה מגיע שלוש פעמים ביום למחנה הריכוז שטוטהוף ומחליט מי לחיים ומי לתאי הגזים. "גם היום אני אזהה אותו ברחוב", היא אומרת ומוחה דמעה. לגטו שאוולי היא נכנסה כשהיתה בת עשר.
"היינו משפחה גדולה, שבעה ילדים. אחותי הגדולה נעלמה לפני המלחמה, את אחותי הקטנה לקחו באקציית הילדים. שני אחים היו איתי בגטו, שניים שירתו בצבא הרוסי, ועוד אחד ברח לרוסיה".
אחרי שהגטו חוסל היא הועברה עם אמה למחנה הריכוז שטוטהוף. "הבנים הלכו עם אבא לדכאו. אמא שמרה עלי, וכנראה נראיתי ילדה גדולה. היו הרבה מתים כל הזמן. מאוכל, ממחלות, מגרמנים. ערימות מתים. כל יום חדשים.
"אמא ואני שרדנו. אלמלא אמא לא הייתי חיה. היינו שם כמעט שנה. זה היה המחנה האחרון ששוחרר בידי האנגלים במאי 1945".
יסבן ומינס נפגשו עוד כשהיו בליטא, כשהיו נשואים לבני זוג אחרים. הם עלו לארץ באמצע שנות החמישים: יצחק ומשפחתו לכפר סבא ובתיה ומשפחתה לבת ים.
ליסבן יש בת יחידה, שני נכדים ושלושה נינים. למינס שני ילדים, ארבעה נכדים וחמישה נינים. עד היום, היא מדגישה, היא משתתפת פעילה במרכז יום ששייך לאגודה למען האזרח הוותיק בבת ים.
כשהתאלמנו נפגשו השניים שוב והפכו לזוג. "הכרתי אותה כשהיתה בחורה, ובעיניים שלי היא עדיין אותה בחורה", מחייך יצחק ומלטף את ידה.