37 שנים אחרי הרצח שזעזע מדינה שלמה, ובעקבות התפתחות דרמטית בתיק החקירה, הוחלט ביחידה הארצית למאבק בפשיעה החמורה והבינלאומית (יאחב"ל) בלהב 433, להוציא את גופתה של הילדה נאוה אלימלך ז"ל מקברה, לצורך ביצוע מספר פעולות חקירה, שנכון לעכשיו נמצאת תחת צו איסור פרסום.
"37 שנים שאני סוחבת את התסכול הזה. 37 שנים שהרצח שלה מלווה אותי ואני אקח את הכאב הזה עד יום מותי כי רמה כזו של אכזריות היא בלתי נתפסת", כך, בדמעות ובקול חנוק מבכי, מספרת לראשונה דליה קרני, מורתה של נאוה אלימלך בבית ספר 'גורדון'.
קרני, כמו ילדים ואנשי חינוך מבת ים, שליוו את נאוה בחייה הקצרים, הוצפו השבוע בזכרונות מאחד האירועים האפלים שפקדו את העיר בפרט ואת מדינת ישראל בכלל. "הייתי המורה שלה לגיאוגרפיה והקשר בינינו היה מיוחד. נאוה היתה ילדה מיוחדת במינה, היופי שלה היה יוצא דופן, פנים כל כך יפות שלא רואים כאלה. זה גם דבר שהיה מתסכל אותי, איך רוצח יכול להסתכל על הפנים היפות האלו ולעשות מעשה כה אכזרי? כמה שמחת חיים שהיתה בה, כמה אושר. אני זוכרת שלמדנו על מדינות ועשינו מסע בעולם וכשהגענו לספרד היא עשתה לכל הכיתה מופע ריקוד פלמנקו. רק דברים טובים אני זוכרת ממנה".
קרני זוכרת היטב את היום שבו נודע דבר הרצח. "קשה לי כל כך לחשוב על היום הזה, אני מדברת על זה וכל הגוף שלי רועד. סיפרו לנו מה קרה ואיך פגעו בה. כששמעתי מה נשאר ומה הולכים לקבור אני זעקתי. לא יכולתי ללכת ללוויה כזו אבל בסוף עבור כבוד המשפחה הייתי שם. מאז היה פחד גדול, של התלמידים וגם שלי. ידענו שיש רוצח שמסתובב ועלול לפגוע בנו. אני הייתי אמא לילדה קטנה וחששתי להשאיר את הדלת פתוחה לרגע אחד מחשש שיבואו לפגוע גם בי".
מבוי סתום
אלימלך (11), בת הזקונים של מזל ומכלוף אלימלך (אלמליח) התגוררה ברחוב רמב"ם בבת ים. בצהרי שבת, 20 במרץ 1982, היא יצאה לבקר חברה ברחוב רוטשילד. המרחק בין שני הבתים כ־300 מ'. היא השאירה פתק להוריה בזו הלשון: "אמא ואבא ולכל המשפחה. אני הולכת לטייל. אל תדאגו, אני אחזור הביתה. אני אוהבת אתכם מאוד".
לאחר שהתברר שאלימלך לא הגיעה לבית חברתה, החלו החיפושים אחריה. תחילה בידי בני משפחתה ולאחר מכן, בהשתתפות צוות משטרתי. ביום העשירי לחיפושים מצאו מתעמלים בחוף הים בהרצליה את ראשה ארוז בשקית ניילון. חלקי גוף נוספים שלה, גם הם היו קשורים בשקיות, נתגלו סמוך לחוף תל ברוך שבצפון תל אביב. פתולוג שבדק את חלקי הגופה קבע כי הרצח בוצע באותה השבת בה היא נעלמה.
הרצח ומציאת הגופה זעזעו בשעתו את תושבי ישראל ולדברי תושבי בת ים גרמו לפאניקה ברחובות העיר, שכן המשטרה חיפשה אחר הרוצח והקימה צוות חקירה מיוחד (צח"מ), שמנה כ־40 חוקרים ובלשים, "הגדול ביותר בתולדות משטרת ישראל".
"אנחנו גרים סמוך לרחוב רוטשילד ואני זוכר שדפקו לנו בדלת כמה פעמים חוקרים מטעם המשטרה, לבדוק אם ראינו או שמענו משהו חשוד", משתף משה שמרלינג מוותיקי העיר. החקירה הוגדרה כ'סבוכה במיוחד', משום שלא היה בידי החוקרים קצה חוט באשר לזירת הרצח וכלי הרצח. הצוות זימן לחקירה עשרות חשודים ברמות שונות, אולם לא הצליח לפתור את הפרשה.
לבסוף, ביוני 1983, כשנה וחצי לאחר הרצח, הודיעה המשטרה כי חקירתו נתקלה במבוי סתום ונסגרה.
"יש רוצח שמסתובב חופשי"
ביום ראשון השבוע, כאמור, כשהודיעה המשטרה כי הם פותחים מחדש את תיק הרצח, היתה קרני בסלון ביתה ושוב הכל לטענתה צף מחדש. "שמעתי על הידיעה הזו והייתי בהלם. מאז אתמול אני מרגישה שאני חיה בחלום והכל חוזר אלי שוב פעם. אני עוצמת עיניים ורואה אותה מולי, את החיוך הטוב שלה והפנים האלו. חשבתי על המשפחה שלה. רציתי להתקשר לאח שלה ולאמא המסכנה שלה, שאני יודעת כמה היא רצתה שיתפסו את הרוצח, והיא לא זכתה לזה עדיין. אני רק מקווה שיש להם מספיק כוח להמשיך להילחם, כי מי שאחראי לזה, והוא אדם כל כך רע, צריך לשלם את המחיר על הסבל שהוא גרם לכולנו".
יעקב אלמליח, אחיה של נאוה ז"ל, היה רק בן 27 כאשר אחותו נרצחה, מספר שכעת עוברים על משפחתו ימים לא קלים. "מבחינתנו זה שוב לחזור אחורה לתקופה שאחותי נרצחה וליום שבו היא נעלמה. החיים אמנם המשיכו הלאה אבל אנחנו עדיין ביום־יום שלנו תמיד זוכרים ומדברים על נאווה, ממש רואים אותה מול העיניים".
לדברי יעקב, את אב המשפחה הם לא עירבו בגילויים החדשים, כיוון שהוא נמצא בבית חולים ומונשם, אך אמה מחכה לשמוע ולקבל מידע על הרוצח. "זה המינימום שמגיע לנו", הוא אומר, "אנחנו מקווים שבתוך יום יומיים נהיה חכמים יותר ונקבל עוד מידע. המשטרה טוענת שיש להם כיוונים וכולנו תקווה שזה יסתיים כבר".
גם עבור תלמידי שכבת כיתה ה' של אלימלך ז"ל בבית ספר גורדון בעיר, אשר חלקם כיום כבר הורים לילדים, חידוש החקירה גרם לצביטה בלב.
"לשמוע את השם שלה שוב אחרי כל כך הרבה שנים זרק אותי אחורה לתקופת הילדות", משתפת חברתה לשכבה שבחרה להישאר בעילום שם, "והיום כשאני כבר אמא אני מקווה שסוף־סוף ההורים שלה יוכלו ללכת לישון, לעצום את העיניים ולדעת לפחות מה קרה לבת שלהם, לקבל איזושהי סגירת מעגל. עבורי כילדה זו היתה בעיקר תקופה מפחידה, אני זוכרת שההורים שלי פחדו לתת לי לצאת החוצה לטייל. למרות שלא היינו חברות אני זוכרת את נאוה כילדה מאוד יפה והסיפורים לאחר מותה וגילויי הגופה זעזעו את כל השכבה. ראינו את זה בעיניים של החברים שלה דאז, זה משהו שלא היה ניתן לעכל. הרבה קושי ודמעות".
הזכרונות לא רק נצרבו בקרב המורים וחבריה לכיתה של אלימלך אי שם בתחילת שנות ה־80, אלא בזיכרון הקולקטיבי של בית הספר שבו התחנכה, כאשר מדי שנה מתקיים בגורדון אירוע לזכרה. תחילה היו מקיימם ימי ספורט על שמה של אלימלך ובשנים האחרונות מנציחים את זכרה באמצעות תחרות בעברית.
"התחרות מתקיימת בעידוד המשפחה ובהשתתפותם של אחיה", משתפת ענת ממן, מנהלת בית הספר כיום, ומוסיפה, "נכון, עבר הרבה זמן, אבל כל תלמיד ותלמיד שלמד והתחנך בגורדון מכיר את דמותה והסיפור הכואב, גם בזכות פינת ההנצחה שיש לה אצלנו. דמותה הפכה בכל עשרות השנים האלה לחלק בלתי נפרד מבית הספר".
