"השינוי הגדול הגיע כאשר המדריכים החליטו שהם לא מוותרים עלי, ודירבנו אותי להצליח לגלוש. ואז בא הכיף הגדול, התשוקה לגלוש, ואפילו כשירד גשם זה פשוט לא הפריע לי", הדוברת היא אודל קרסנטי, מעמותת "הגל שלי" בבת ים, שהגיעה אל חוף הריביירה כחניכה, ומשמשת היום מדריכה ומודל לדור חדש של גולשים צעירים.
קראו גם:
מקום בטוח
עמותת הגל שלי הוקמה בשנת 2012 במטרה להעניק הזדמנות אמיתית לנערות ונערים בסיכון, "לעלות על הגל ולהצליח", דרך התמודדות עם איתני הים. האמצעי - גלישת גלים, ספורט אתגרי המצריך התמודדות בים עם גלים, זרמים, מזג אוויר, אי־ודאות ועוד.
במקרה של אודל (17) החיים הציבו בפניה סערה גדולה במיוחד. "אבי נכנס לכלא בעקבות סחר ושימוש בסמים כאשר הייתי בכיתה א'", היא משחזרת, "כתוצאה מכך אני ושני אחיי עברנו עם אמי מחולון לגור בקרבת סבתא בבת ים. כשמלאו לי שמונה שנים, התפרצה אצל אמה מחלת הסכיזופרניה, ובמסגרת אחת ההתפרצויות שלה היא נפצעה והיום יש לה מעל מאה אחוזי נכות".
אז מי טיפל בכם בעצם?
"בשלוש השנים האחרונות שלושתנו זוכים לתמיכה מלאה מסבתא, שמהווה עבורנו עוגן פיזי ורגשי".
במקביל למשבר שחוותה אודל בביתה, היא החלה לפקוד את הגל שלי. "בהתחלה לא ממש התחברתי למקום", היא מספרת, "למרות שהיה לי חלום ללמוד לגלוש, אבל הייתי כל כך לא בטוחה במראה שלי. לבשתי תמיד מיליון שכבות מעלי. העובדה שנדרשתי ללבוש חליפת גלישה ו'לחשוף' את עצמי היתה לי מאוד קשה. בכלל הייתי ילדה חסרת ביטחון".
ומה גרם לשינוי בך?
"המדריכים, הם לא ויתרו עלי".
הייתה חניכה אחת שלא ויתרה לעצמה, נלחמה, היתה ראשונה שנכנסה למים וסחפה את כולם אחריה. כשראיתי אותה נלחמת כך, אמרתי לעצמי שאם היא יכולה עם כל הקשיים שלה להצליח, אז כמובן שאני יכול"
התוכנית שכבשה את אודל היא תוכנית "המגדלור", אותה תוכנית שכבשה גם את רומי מגליד (18) מבת ים, שאומרת: "רציתי בכל מאודי ללמוד לגלוש ולמרות שלא הגעתי מרקע קשה כביכול, התעקשתי להתקבל לתוכנית. אמנם מלמדים גלישה בתוכנית במשך 15 מפגשים חד־שבועיים, אבל מקבלים כל כך הרבה מעבר".
למשל?
"מקום בטוח, שבו מדברים איתך בגובה עיניים, כמו חבר. מקום שבו באמת רוצים להקשיב לך ולבעיות שאתה חווה, או לקשיים שאתה נתון בהם. אתה מרגיש בנוח לבוא ולשתף".
עבור רומי זאת היתה הזדמנות לשתף אחרים במשבר שהיא חוותה לטענתה בעקבות הגירושים של הוריה. "מילדה שמחה שהצטיינה בלימודים והיתה מוקפת בחברים, הפכתי לעצובה ופגיעה. רק רציתי להישאר במיטה. אחת המדריכות זיהתה אצלי את הקושי ואמרה לי לבוא לשבת איתה לפני המפגש השבועי. באתי ושפכתי את הלב. ישבנו כמו שתי חברות בטיילת ודיברנו, היא נתנה לי מקום לפרוק, לימדה אותי לשלוט בקושי ולא לתת לו לשלוט בי. זה פשוט הציל אותי מלהידרדר".
ללא דעות קדומות
החיים של מאג'ד קארמי (18) מיפו, מתחלקים לדבריו לשניים - אלה שלפני עמותת הגל שלי ואלה שבאו אחריה. "לפני שהצטרפתי עברתי שלושה בתי ספר, כי פשוט לא הסתדרתי בלימודים, תמיד ראו אותי כילד הבעייתי, המורים התעלמו ממני, הענישו אותי ואף הוקיעו אותי. כתוצאה מזה, הייתי ילד שקט וביישן, שלא מדבר עם אחרים. בגל שלי הבנתי לראשונה שלאנשים אכפת ממני".
ואיך זה השפיע עליך?
"הביטחון שלי עלה, זה עזר לי להיפתח ולא להתבייש לבקש עזרה, להתגבר על הפחדים שלי. למדתי לעזור לאחרים ולא לשפוט אף אחד באופן שטחי, כמו ששפטו אותי בגלל המוצא הלא יהודי שלי, כנוצרי ארמני. והיום, כשאני בעצמי מדריך נערים בתוכנית, זה גורם לי לרצות להיות אפילו עוד יותר טוב, כפי שהמדריכים שלי היו עבורי".
את ניפוץ הסטריאוטיפים והדעות קדומות, מקדמים בעמותה באמצעות תוכנית "מקום בעולם", שבה מפגישים בין חניכים מכל קשת החברה הישראלית. וכך מצאה עצמה אודל אשר מגיעה מרקע דתי משתפת פעולה עם מאג'ד. "האנשים שבהתחלה הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי שאני בחיים לא אתחבר אליהם, הפכו להיות היום החברים הכי טובים שלי", משתף מאג'ד, "ואנחנו עדיין שומרים על קשר, אפילו שעברו ארבע שנים מאז המפגש הראשון".
אבל לא מדובר רק על מפגשים עם אנשים בעלי רקע דתי שונה.
"נכון. היתה לי קבוצה של נערים מהחינוך המיוחד שנתנה לי השראה. הייתה חניכה אחת שלא ויתרה לעצמה, נלחמה, היתה ראשונה שנכנסה למים וסחפה את כולם אחריה. כשראיתי אותה נלחמת כך, אמרתי לעצמי שאם היא יכולה עם כל הקשיים שלה להצליח, אז כמובן שאני יכול".
"לגמרי", מוסיפה אודל. "המעמד הזה לפעמים מבלבל. אני אמנם מדריכה אבל אני יודעת שאני לא תמיד מהווה מודל לחיקוי, אני בנאדם עם הרבה 'פאקים', אבל כשאני חושבת על זה אני מזכירה לעצמי שאני לא אודל 'בלי אבא ואמא' אלא אני המדריכה, ולכן אני מנסה תמיד לתת את הכי טוב שלי בשביל החניכים שלי. מי היה מאמין שאני, שחשבתי שכולם חייבים לי, היום נותנת מעצמי ומכל הלב".
עוד חדשות בת ים
