גלישת גלים ב"זום"? אם תשאלו את מפעילי וחניכי פרויקט "הגל שלי" מבת ים, הם יידעו לספר שבימים שבהם המדינה ספרה מאות אלפי חולים באומיקרון, הם נאלצו להיפגש מאחורי מסך במקום באתר האהוב עליהם ‑ חוף הים ‑ אבל למרות זאת הצליחו בכל זאת לעבוד קצת על טכניקה, לראות פנים מוכרות ולקבל את התמיכה שלה החניכים רגילים.
קראו גם:
למצוא נקודות חוזקה
מי שחולף בטיילת בבת ים, ליד חוף הריביירה, יוכל להבחין בימי שגרה בחבורת נערים ונערות שרצים אל המים וגלשנים בידם, נלחמים בזרם ובשיווי המשקל ומנסים לתפוס את הגלים היפים והגבוהים ביותר. פעילות זו אינה סתם בילוי צהריים של בני נוער שבאו ליהנות מחופי העיר, אלא יוזמה חינוכית של עמותת "הגל שלי", הנעזרת בגלישת גלים ככלי העצמה חינוכי לנערים ונערות בסיכון.
העמותה הוקמה בשנת 2012 על ידי עומר טולצ'ינקי וירון וקסמן, שני סטודנטים לחינוך עם אהבה לים, ומאז גדלה והתפתחה.
"אנחנו נעזרים בים כדי לעזור לנערים למצוא את המקום שבו הם הכי טובים", מסביר נעם פרל, 29, מרכז הפעילות בסניף בת ים של העמותה. "בעצם אנחנו לוקחים נערים ונערות ממסגרות קצה ומלמדים אותם איך להיות גולשים. ובעזרת הכלים של הגלישה, שזה אומר לדוגמה איזון והכרת הים, אנחנו עוזרים להם למצוא את נקודות החוזקה שלהם".
בעמותה לוקחים חלק היום כ־800 חניכים, 625 מהם בבת ים, והם מצטרפים לעוד כ־5,000 בוגרים. החניכים מגיעים ממסגרות חינוך לנוער בסיכון מכל רחבי הארץ.
"אנחנו עובדים עם קבוצות של חניכים, כשכל קבוצה מגיעה ממסגרת מסוימת", מסביר אמיר וולף, 18, שמתנדב בעמותה במסגרת שנת שירות. "המסגרת שלהם יוצרת קשר איתנו ומגיעה קבוצה של 15‑10 חניכים, פעם בשבוע למשך ארבעה חודשים".
יותר מסתם תחביב
הים, סבורה המדריכה סיוון שמואלי, 30, מרמת גן, ביומיום רואת חשבון, יכול ללמד כל אדם על יכולותיו. "מעבר להיותו פאן, לים בעיניי יש הרבה משמעות. למי שמסתכל מהצד, זה יכול להיראות כמו סתם משהו שכיף לעשות ונראה מגניב. אבל הים ‑ צריך לדעת לכבד אותו, להכיר אותו, ללמוד אותו. אתה לומד על היכולות שלך בדרך הזו. ולכן אני חושבת שהעמותה הוקמה וזו המטרה שלה ‑ לעזור לנוער מעבר ללתת להם עוד איזשהו תחביב".
"לצורך העניין, ניקח את הנושא של זרמים", מחדד פרל, "אני רוצה ללמד את החניכים לפני שהם נכנסים לים, אילו זרמים יש בים. אני מסביר איך אני מכיר אותם, איך אני רואה אותם, איך אני נזהר מהם, איך אני משתמש בהם, ואז הולכים לגלוש, נתקלים בזרמים האלה, מזהים אותם בתוך המים. ולאחר מכן, כשאנחנו חוזרים לכיתה, אנחנו מעבדים את זה – אילו זרמים יש לנו בחיים, מתי הרגשתי שאני נסחף, מתי הרגשתי שאני מאבד שליטה, מה עשיתי כדי לחזור לשליטה, מה לא עשיתי ואני אלמד מזה להבא ועוד".
תרומה לחיים
העמותה מציגה נתוני הצלחה מרשימים ‑ מעל ל־80 אחוזים מהחניכים דיווחו על שיפור גם בתחומי החיים האחרים בעקבות הפעילות.
על הפעילות: "חניך שמגיע למרות שקפוא בחוץ וגשם, והחליפה מגרדת, ונכנס למרות כל זה, זה יוצר אצלו תחושת מסוגלות"
הפעילות של העמותה מורכבת מכמה תוכניות חינוכיות, כאשר תוכנית הבסיס, שהיא גם המרכזית בפעילות העמותה, נקראת תוכנית "מגדלור".
"מגדלור, כשמו כן הוא, הוא מגדל שמכיל בתוכו אור". מסביר פרל. "אנחנו רוצים להוכיח לאותם חניכים שגם בתוכם יש אור, והם יכולים להאיר אותו כלפי חוץ".
התוכניות האחרות בעמותה מיועדות לבוגרי תוכנית מגדלור.
"אנחנו בעצם הופכים אותם לחניכים ב'גל שלי', ויש גם מסלול שבסופו הם יכולים להיות מדריכים בעמותה".
הפעילות מתקיימת בשיטה שאותה מכנים המדריכים "ראש־גוף־ראש", שמשמעותה היא שהפעילות מתחילה בכיתה, ממשיכה בפעילות הפיזית של הגלישה, ומסתיימת בסיכום החוויה, שמתרחש גם הוא בכיתה.
"אחרי שחניך בא וגלש, הדבר הכי קל בשבילו זה ללכת או להגיד שאין לו כוח", מסביר וולף, "אבל כאן זה בדיוק המקום שחשוב לנו לתפוס אותם. אנחנו יושבים בכיתה ומספרים איך הלך לנו היום".
גל רודף גל
הטלטלות שעברה ישראל בשנתיים האחרונות לא פסחו על העמותה. במהלך הגל הראשון של הקורונה נכפתה עליה הפסקה של פעילות הגלישה. "הייתה עצירה של חודשיים, שהייתה מאוד־מאוד קשה", מספר פרל. "שמרנו על קשר עם כל החניכים, שלחנו שאלונים ועשינו זומים וסרטונים, וטקסי סיום לקבוצות שהיו קרובות לסיום, ושלחנו מכתבים ותעודות הביתה. ניסינו ממש לתת את המענה וההרגשה שזה לא נגמר".
עם שוך הגל הראשון, במאי 2020, העמותה שבה לפעילות, כיוון שהוגדרה "פעילות חיונית". ובעוד המדינה נעה מסגר לסגר, בעמותה פעלו בכל המרץ ואף צמחו במספר התקנים והחניכים.
על תחילת המגפה: "הייתה עצירה של חודשיים, שהייתה מאוד־מאוד קשה. שמרנו על קשר עם כל החניכים, שלחנו שאלונים ועשינו זומים וסרטונים"
"המשכנו לעבוד, עם מסכות, ובהמשך גם בתו ירוק, אבל בעיקר היינו הגוף היחיד שנתן עוד מענה לילדים. אני, בתור מדריך, התמודדתי עם הרבה יותר דברים שמדריכים לפני הקורונה לא היו צריכים להתמודד איתם – בעיות סוציאליות, קשיים בבית, פחד בריאותי מאוד גדול, לחצים אדירים, חרדה, סטרס, דברים שהתחילו להיות מדוברים בתקופת הקורונה, שלילדים צעירים זה היה מאוד־מאוד מורכב".
בכל מזג אוויר
הפעילות עצרה עוד פעמיים נוספות בשנתיים האחרונות מסיבות בטיחותיות - במבצע "שומר החומות" ובזמן הסופה "כרמל" .
"הביטחון הוא הדבר הראשון, והעבודה שלנו לא יכלה להימשך בצורה הזאת", מסביר פרל. "הקבוצות עבדו בזום. דיברנו, צפינו ביחד בסרטים בשיתוף מסך, רצינו להיות שם בשביל הילדים, לתת להם עוד מענה".
אבל מעבר למקרי הקיצון האלה, הפעילות נמשכת כל העת, וזה, מסביר וולף, עצם העניין. "להיכנס לים כשהשמש בחוץ והכל נוח והכל כיף זה נחמד וזה מעולה ואפשר לעשות עם זה המון תהליכים, אבל הערך הזה של קושי, של אתגר, זה משהו שאנחנו מאוד מאמינים שבונה את החניך. חניך שמגיע למרות שקפוא בחוץ וגשם, והחליפה מגרדת, ונכנס למרות כל זה, זה יוצר אצלו תחושת מסוגלות, שזה אחד הדברים שהכי חסרים לאותם נערים".
עוד חדשות בת ים
