כבר כמה שבועות שעיני כל העולם נשואות אל הגבול המתוח בין רוסיה לאוקראינה, ביניהם גם רבים מתושבי בת ים שעלו לישראל מארצות אלה, ולחלקם הגדול יש שם עדיין משפחה וחברים.
קראו גם:
"זו תקופה מאוד מבלבלת", מספרת איריס פרדלין (42), תושבת העיר ופעילה חברתית מוכרת. "פה בארץ יש לי חברים שהם מאוקראינה וגם מרוסיה, מבלרוס, מכל מיני מדינות. פה אנחנו כולנו יהודים. אנשים שם לא יודעים מה זה מלחמה, אנחנו פה יודעים, ילד פה מגיל קטן יודע מה זה אזעקה ואיך הוא צריך להתנהג. שם הם לא מוכנים, ובמיוחד לא מוכנים לזה שהעם החבר, הידיד, רוצה לפלוש אליהם".
דעתה של איריס על העימות נחרצת ביותר, "אני חושבת שמלחמה זה הדבר הכי מיותר שיש. ודבר שני, אני חושבת שפוטין תמיד רוצה להראות את השלטון שלו בכל העולם, וזה לא קשור רק לרוסיה. והדרך היחידה שהוא יכול להחזיק את כולם, זה רק במלחמות, רק בדם".
חברתה של פרדלין, מרינה מילצ'קו (36) עלתה לארץ מרוסיה, ואמה עדיין מתגוררת שם. "מאוד כואב לי לראות את המלחמה, אמא שלי נמצאת ברוסיה ויש לי חברים גם באוקראינה, אז מאוד קשה לי לראות מה שקורה. אמא שלי מאוד־מאוד מודאגת, גם לה קשה להבין איך רוסיה יכולה בכלל לריב עם אוקראינה, שזה חבר העמים, חברים כל השנים. זה הכל קשור לפוליטיקה, זה לא קשור לאנשים פשוטים כמונו".
עם זאת גם מילצ'קו וגם פרדלין לא מרגישות שהמלחמה משפיעה על היחסים בין יוצאי הארצות השונות של ברית המועצות לשעבר פה בארץ: "אין לנו ריבים בנושא הזה", אומרת פרדלין, "בזמנו בשנת 2014 היו ריבים למי שייך האי קרים, היום גם את זה אין".
"המשפחה שלי נעלמה"
הפעילה הבת ימית המוכרת למען בעלי חיים רעיה דוקטורנקו (57), עלתה לישראל לפני 26 שנים, אבל חלק גדול מבני משפחתה נותרו באוקראינה, המדינה בה נולדה.
אחותה ודודתה מתגוררות בכפרים שמהווים חלק מאיזור החיץ במזרח המדינה, קרוב מאוד לגבול עם רוסיה, שטח בו יש שליטה בלעדית של בדלנים פרו רוסים, שכבר החלו בפעילות התגרות באוקראינים וקיבלו השבוע מפוטין הכרה בריבונות. "המצב ממש קשה בימים האלה, והאמת שזה ככה כבר הרבה מאוד זמן. רק שבגלל שיש עכשיו איומי מלחמה, שומעים על זה יותר", מספרת דוקטורנקו. "המשפחה שלי פשוט נעלמה, אני לא יכולה ליצור קשר איתם. הם לא עונים לטלפונים, ואני לא יודעת מה קרה איתם. גם אי־אפשר לברוח משם, והם גם לא רוצים. הם מסובכים בתוך הסכסוך הזה. המצב לא טוב, דונייצק ולוגנאס, שאלה האזורים שבהם הקרובים שלי נמצאים, כבר נמצאים במלחמה, ואני ממש בלחץ".
על המקור למתיחות הגדולה באיזור מסבירה דוקטורנקו: "יש שם תעשיות של פחם והרבה כסף קשור לזה, ולכן אוקראינה לא רוצה לתת את האזורים האלה לרוסיה, ורוסיה מתעקשת לקבל אותם. כרגע האיזור הזה מתנהל כמו מדינה עצמאית, הבדלנים זורקים פצצות על אנשים, כבר שנים זה ככה, וזה נורא".
לאחרונה פנתה דוקטורנקו לחברים לשאול על שלום יקיריה ומה מצב בית העלמין בו קבורים הוריה, "התברר שבגלל שאין מקום לקבור את כל המתים, קוברים אנשים אחד על השני, בקומות, וקשה אפילו לזהות קברים או מצבות ישנות, זה נורא", היא מספרת בבכי.
ואיך את מתמודדות עם המצב?
"זה קשה ממש. אני לא יכולה לנסוע לשם, אי־אפשר, ואין לי עם מי לדבר, וגם אם אגיע לדונייצק או לגורנובקה, שזו העיר שלי, זו משימה מסוכנת. אין משטרה ברחובות, יש בלגן, אנשים גונבים והורגים, יש הרס גדול מאוד, אנרכיה ממש, אני לא יודעת מה יהיה".
גם אירנה סולייק, שמשפחתה עלתה לישראל מקייב שבאוקראינה, מוטרדת מאוד מהמצב בשטח. "אחותי גרה בקייב עם המשפחה שלה, באיזור טוב, אבל אנחנו עדיין מוטרדים מאוד", מספרת סולייק. "כשהתחילה המתיחות הצענו לאחותי לבוא אלינו קצת, לכמה שבועות, אבל זה לא הסתדר בגלל ענייני קורונה, וכולנו ממש בלחץ".
לדבריה, תחושת הפחד חזקה יותר בשלב זה בקרב קרובי המשפחות המתגוררים בישראל. "הם חיים שם כרגיל, עבודה ובית ספר לילדים, ופרט לעצרות ברחובות, בקייב לא מורגש מתח גדול", היא אומרת. "לא ממש ברור מה יקרה, אבל אנחנו יודעים שפוטין הוא איש לא צפוי, ויכול לעשות מה שבא לו, נקווה שבסופו של דבר הכל יסתדר ולא תפרוץ מלחמה, נישאר אופטימיים. במרחק כזה, ובלי יכולת לעזור, אין לנו הרבה ברירה".
"לא חסרות לנו צרות משלנו"
בארגון חברי אוקראינה בישראל נוקטים בגישה תקיפה יותר בנוגע למדיניות שבה לדעתם ישראל צריכה לנקוט. "אנחנו כבר מקבלים בקשות לעזרה", אומרת אנה ז'רוב, ממייסדי הארגון, "לרוב זה דברים מאוד ספציפיים בכל מה שקשור לעזרה רפואית, וגם מאוד מבקשים מאיתנו לתמוך בפרסום ובעיבוד מידע על מה שקורה עכשיו באוקראינה. יש פער בין מה שאנחנו מרגישים שצריך לעשות לבין מה שנעשה בפועל. אנחנו מצפים שגם אם לא פוליטית, אז לפחות הומניטרית פה אצלנו בישראל יפגינו תמיכה באמצעות עזרה בתרופות ובמכשירים לבית חולים שדה".
אלכס אוסטפנקו, חבר בארגון, דואג במיוחד לאמו, "היא חלתה בקורונה בסוף 2021, ולמרות שזה היה אומיקרון, בגיל כזה ובטיפול שאפשר לקבל באוקראינה, היא חוותה תופעות לוואי והפסיקה לתפקד לבד. אחיינים שלי יכולים לקחת מזוודות ולברוח ולקבל פה אזרחות. אבל אמא לא. ואם יהיו הפגזות בקייב זה ייצור אצלי אישית ומוסרית, מצב של דיפרסיה, כי אני לא יכול לטפל ולעזור".
עלתה מחשבה לטוס לשם ולעזור לה?
"עלתה האפשרות, אבל זה יהיה כרטיס בכיוון אחד".
לעומתם יש מי שחושב שלישראל ממש אסור לקחת צד בסכסוך. "למה שנתערב?", אומרת פרדלין, "אירופה פתחה את השערים של כל המדינות והם גם עוזרים כספית. עזוב, לא חסרות לנו פה צרות משלנו".
גם יבגני אייזנשטט, חבר מועצת העיר בת ים מטעם "ישראל ביתנו", סבור שהמתיחות לא נוגעת לישראל ולקהילות יוצאי הארצות שחיים בה. "אנחנו ישראלים, והמטרה של כולנו היא לאחד, זה לא משנה מאיפה הבן אדם עלה, בישראל הוא צריך להרגיש בבית. זה לא משהו שבא לידי ביטוי בחברה, וטוב שכך. אדם שלצורך העניין עלה מאוקראינה לפני 15 שנה לא כועס על השכן שלו שעלה מעיר מסוימת ברוסיה".
לדבריו, גם לגבי עלייה או גלי פליטים אין סיבה לדאגה או להכנה מיוחדת: "מתחילת החודש עלו 200 עולים מאוקראינה, וזה אחרי שהשגרירות באוקראינה עושה מאמצים לעזור למי שרוצה לעלות. אלה מספרים שאין למדינת ישראל בעיה להתמודד איתם, וגם לא לבת ים כעירייה. אגב, רובם לא מגיעים לבת ים".
"נמסור נפש כדי להגיע לרבי"
אוכלוסייה נוספת שמודאגת מהמצב היא קהילת חסידי ברסלב בארץ. הספר גולן ישועה (47) כבר 21 שנים טס לאומן שבאוקראינה, שם נמצא קברו של רבי נחמן מברסלב. "היו אנשים שרצו לנסוע בא' בניסן, אבל אי־אפשר. זה נראה קלוש עכשיו, כי גם החזירו אנשים משם, ועכשיו כולם דואגים לגבי ראש השנה".
ייתכן שנראה תמונות של חסידי ברסלב מחכים על גבולות, כמו בשנה שעברה בתקופת הקורונה?
"כן, חסידי ברסלב יסעו, ימסרו נפש. לפי מה שאני מכיר מחברים שלי, הם לא יתחשבנו, הם יסעו דרך מדינות, יסעו, אם צריך, גם במקום שיש בו מלחמה כדי להגיע לאומן. אני מצידי גם אסע, אבל זה תלוי באשתי, שלא תיכנס ללחץ מהמלחמה".
עוד חדשות בת ים
